נס לא קרה לנו, אבל...

יש משהו בנרות הצבעוניים בחנוכייה, בלהבות הדקיקות המרצדות בחושך, שנוסכות ביטחון. בחנוכה זה, כשהדלקתי את הנר הראשון נפל האסימון: החושך בחוץ הוא חשרת האיומים המתקדרת תדיר, וגם עכשיו, באופק הלאומי שלנו; להבות הנרות שאנו מדליקים כל שנה, הם כתמי האור הבוהקים במצבנו בהווה. האופטימיות, לפחות שלי, נובעת מההכרה שכתמי החיוב שבחיינו אינם תוצאה של נסים, אלא של הדרך שבה ידענו כעם וכמדינה להתמודד עם האיומים הנשקפים לנו. כך בימים ההם וכך בזמן הזה.

מה שעבר עלינו בשנה האחרונה הוא הוכחה לכך. כדאי לזכור: את 2009 התחלנו ברגל שמאל. חיילי צה"ל לחמו ברצועת עזה, מטחי קסאמים ורקטות "גראד" ששיגר חמאס התפוצצו ביישובי מערב ומרכז הנגב.

אך המצב הביטחוני טוב היום לאין שיעור. נמשך אמנם טפטוף דליל של קסאמים ופצמ"רים מרצועת עזה: מאז ינואר נורו 242 רקטות ופגזים לשטחנו; רובם בחודשיים שאחרי מבצע "עופרת יצוקה". אך לעומת השנה הקודמת זו ירידה של 90%. פחת משמעותית גם מספר ניסיונות הפיגוע לאורך גדר המערכת המקיפה הרצועה; רובם ירי מנשק קל שלא הסב אבידות. היו שנים או שלושה מקרים שבהם ניסו גורמי טרור עזתים לחטוף חיילי או אזרחים ישראלים, אך הם סוכלו במהירות וביעילות.

בזירה הצפונית המצב אפילו טוב יותר. בשלוש השנים האחרונות, מאז מלחמת לבנון השנייה לא ידענו שקט כמו זה השורר היום בגבולות לבנון וסוריה. היו אמנם מקרים ספורים של ירי רקטות לגליל הישראלי. אך אלו בוצעו כפרובוקציה בידי קבוצות ג'יהאד עולמי שמנסות כדי להכריח את חיזבאללה להתכתש איתנו. כל האירועים בזירה הצפונית, כולל פיצוצים במחסני נשק של חיזבאללה שהארגון ייחס לישראל, וגם ירי לעבר מטוסים ומל"טים ישראלים שביצעו טיסות מודיעין בשמי לבנון, דעכו כמעט באותה מהירות שבה התרחשו.

גם ביהודה ובשומרון שוררת רגיעה שלא חווינו כמותה 16 שנים. כשמדובר בטרור, רגיעה היא כמובן עניין יחסי. גם השנה היו באיו"ש מקרי ירי מנשק קל, דקירות, יידוי בקבוקי תבערה ואבנים. אך מספרם היה מועט מבשנים קודמות וברוב המקרים היו אלה "פיגועי בודדים". היו גם נסיונות אחדים להברחת מטענים והתארגנויות לביצוע פיגועי התאבדות אבל הם סוכלו במהירות וביעילות על ידי השב"כ וצה"ל ובמקרים רבים גם על ידי כוחות הביטחון הפלסטינים שאומנו בידי אמריקנים ואירופים בניצוחו של הגנראל דייטון.

ב-2009 היה מספר האבידות מפעולות איבה בקרב אזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנמוך ביותר מזה שנים. מאז הסתיים מבצע "עופרת יצוקה" (ב-19 בינואר) נהרגו בפיגועי טרור (באיו"ש) שלושה אזרחים; ילד ושני שוטרים. לצה"ל ולמשמר הגבול היו בכל החזיתות ארבעה הרוגים ו-64 פצועים.

הרגיעה היחסית הזו, שלא חווינו שכמותה כמעט 20 שנה, היא בעיקר תוצאה של ההרתעה הישראלית ששוקמה אחרי יותר מעשר שנים של כרסום. תחילתו של תהליך שיקום ההרתעה היה ב-2006. המכות ההרסניות שהנחית צה"ל במלחמת לבנון השנייה, החוסן שגילה העורף האזרחי בישראל לנוכח מטחי הרקטות, ולא פחות מכך, עצם נכונות הממשלה בישראל לצאת לאותה מלחמה גרמו לחיזבאללה ולפטרוניו לשקול מחדש את דרכם האסטרטגית.

תיזת "קורי העכביש" של נסראללה פינתה את מקומה לאיפוק וזהירות מופלגים בכל מה שנוגע להתנהלות מול ישראל. אפקט דומה, בדיוק מאותן סיבות, היה, ועדיין יש, למבצע "עופרת יצוקה" על הנהגת חמאס ב-2009. סוריה הפיקה לקחים משלה ב-2007 וב-2008 בעקבות הרס המתקן הגרעיני שהקימה בסיוע צפון קוריאה וחיסולים מסתוריים של מפעילי טרור וגרעין שאירעו בשטחה.

טיבה של הרתעה להתמוסס

גם במה שנוגע לאיראן לא הכל שחור. הנהגת האייטולות בטהרן המשיכה אמנם גם בשנה החולפת להעשיר אורניום ולפתח את הנשק הגרעיני. מאמצי המערב להדבר עימה נתקלים לפי שעה בקיר אטום. אבל יש גם נקודות אור. החשובה שבהן היא שהקהילייה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, מכירה בסכנה לשלום העולם הנשקפת מאיראן, ומטפלת בה באינטנסיביות ובנחישות יחסיים.

נקודת אור אחרת היא השסעים ההולכים ונפערים בתוך משטר האייטולות ובינו לבין השכבה הצעירה בעם האיראני, מה שעלול להביא לנפילת המשטר בעוד כמה שנים. ולבסוף יש הוכחות ברורות לכך שהלחץ הבינלאומי נושא פירות. עובדה – איראן יכולה לייצר כבר עכשיו, תוך כמה חדשים, חומר בקיע המספיק לפצצה אחת. אבל הנהגתה מעכבת את ההחלטה מחשש לתגובה הבינלאומית. בניגוד לצפון קוריאה אירן פגיעה מאד לסנקציות כלכליות וחוששת מבידוד בינלאומי שיכול לערער את המשטר מבפנים.

סביר להניח שהמצב הביטחוני הטוב יחסית שאנו נהנים ממנו עכשיו בכל החזיתות לא יימשך לנצח. יהיה זה הישג אדיר אם נצליח למשוך אותו עוד שנתיים-שלוש. מטבעה של הרתעה שהיא מתכרסמת ומתמוססת עם הזמן. ידוע גם שגורמי "ציר המוקאוומה", איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס מתעצמים במהירות אוספים מודיעין ומכינים עצמם במיומנות ובנחישות לסיבוב הבא.

גם ביהודה ושומרון אפשר להבחין באדי דלק. הקיפאון המדיני והסכסוכים הפנים-פלסטיניים עלולים להצית אינתיפאדה נוספת. בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ודו"ח גולדסטון עלולים לפתות אפילו פלסטינים מתונים כמו אבו מאזן לנסות את מזלם באמצעות התססת השטח. תחילתה של אינתיפאדה כזו כנראה תהיה לא אלימה מתוך כוונה להפעיל על ישראל לחץ בינלאומי. אבל בהמשך היא עלולה לצאת משליטה ולהפוך אלימה.

במעגל הרחוק הולך ומתעצם האיום של התגרענות איראן ובעקבותיה מדינות נוספות באזור. ישראל עשויה להדרש לשים קץ לתהליך מאיים זה באמצעות מתקפה על מתקני הגרעין של איראן.

אף על פי כן ולמרות הכל אסור שייעלם מעינינו אור בוהק אחד יציב למדי המאפיין את מצבנו הביטחוני: בניגוד לעבר, לא נשקפת היום למדינת ישראל ולאזרחיה סכנה קיומית ממשית. כבר נוכחנו שהטרור והנשק תלול המסלול אינם מסוגלים להכניע אותנו ובוודאי שלא למחוק את ישראל ממפת המזרח התיכון. גם איראן, אפילו יהיה בידה נשק גרעיני, ואפילו אם תפעיל אותו נגדנו, אינה מסוגלת לגרום למדינת ישראל לחדול מלהתקיים. רב המומחים מעריכים כך בהסתמכם על הנסיון ההסטורי. הירושימה ונגאסאקי שספגו את פצצות האטום האמריקניות ב-1945 לא חדלו להתקיים אפילו לרגע אחד למרות ההרס וההרג הנוראים. קל וחומר מדינת ישראל שיש לה מערך הרתעה התקפי ואמצעי התגוננות מתקדמים, ואזרחיה יודעים שאין לנו ארץ אחרת.