עלילה וקוץ בה

התייחסות לתופעות תרבותיות בחלוקה לעשורים היא כמובן עניין שרירותי ומלאכותי. יש הרי גורמים שמשפיעים הרבה יותר על מערכות הביטוי היצירתי של האנושות מאשר לוח השנה, והמערכות המורכבות האלה רוויות מגמות ארוכות טווח, שקשה להצביע עליהן ללא פרספקטיבה של זמן.

• לכל סיכומי העשור בערוץ התרבות - לחצו כאן  
  

ובכל זאת, כשבאים לבחון איך נראה מדף הספרים בעשור האחרון (מקור ותרגום כאחד), אפשר להצביע על מגמה

מרכזית אחת: פחות מחויבות לאמצעי המבע הספרותיים על חשבון התחזקות מעמדה של העלילה.

ספר מכיל בתוכו מרכיבים רבים, אך בסופו של דבר - אם מוכרחים לקצר ולתמצת - מגיעים לחלוקה המיושנת של ה"מה" מול ה"איך". נכון שזוהי חלוקה שעברה מן העולם בשדה חקר הספרות, אבל כדי לנתח מגמות בפרקטיקה הספרותית, אסתכן ואדבר על שתי מהויות אלה כעל מהויות נפרדות, שמשתלבות זו בזו בכל יצירה בדרך אחרת ובמינונים שונים.

בשירה, למשל, בולט יותר מרכיב ה"איך", אשר מושך את תשומת הלב של הקורא (שורות קצרות, חריזה, משקל, מטאפורות וכו'). בפרוזה יש צורך הכרחי במילוי ה"מה", ולו רק בשל אורך היריעה.

שנות ה-70 וה-80 היו שנים שבהן כבשו את המרחב הספרותי בארץ סופרים כמו יעקב שבתאי, עמוס קינן, יורם קניוק, יהושע קנז, דוד גרוסמן, המשך יצירתו של עמוס עוז ודומיהם, שעסקו כולם בחיפוש פואטי, ביצירת ובפירוק תבניות ספרותיות, בגיבוש שפה ספרותית ייחודית ובהתעמתות עם אמצעי מבע מסורתיים.

קניוק. מסימני ה-70 וה-80 (צילום: עידן הובל)

במקביל, התחזקה מאוד, בזכות פועלם של המו"לים אהד זמורה ומנחם פרי, המגמה של תרגום אינטנסיבי לעברית של יצירות מובילות מהעולם, דוגמת פיליפ רות ("מה מעיק על פורטנוי"), היינריך בל ("הכבוד האבוד של קתרינה בלום"), קורט וונגוט ("בית מטבחיים 5") ואלפרד דבלין ("ברלין, אלכסנדרפלאץ"), אשר התייחדו זה מזה בשפה ספרותית מקורית ופורצת דרך. ואז השתנו דברים.

יותר עלילה, פחות אסתטיקה

בתחום ספרי המקור, העשור האחרון – וזו מגמה שהתחילה כבר בשנות ה-90, ובמובן הזה שנות ה-90 והעשור האחרון הם בבחינת עידן אחד – הוא העשור שבו חדרו למרכז הזירה הספרותית יותר ויותר ספרים ששמו דגש על העלילה, ולאו דווקא על האסתטיקה הספרותית.

אמנם בשנות ה-90 המשיכו לצוץ סופרים "ספרותיים" ששינו את הסגנון הספרותי בארץ - אתגר קרת ("צינורות", "געגועי לקיסינג'ר") ואורלי קסטל בלום ("דולי סיטי") הם נציגיו הבולטים של המשך החיפוש הפואטי – אך בצדם התחילו להתעצם ז'אנרים שמוּנעים על ידי עלילה, תבנית ו"תוכן".

קסטל בלום. נציגת החיפוש הפואטי (יחסי ציבור זב"מ)

מבשרי המגמה הזאת היו רם אורן ("פיתוי", "משחק מכור"), אורי אדלמן ("משוואה עם נעלם"), שולמית לפיד (סדרת ליזי בדיחי) ועירית לינור ("שירת הסירנה"). סופרים אלה היו פורצי דרך בכך שהעזו להניח בצד את כלי הנשק הספרותיים ה"טהורים" ורוממו את העלילה, הקצב והמתח שהיא יוצרת.

זה לא אומר שהם לא "כתבו" את ספריהם. זו היתה יצירה ככל יצירה אחרת, שבוראת בכישרון עולם יש מאין, רק שההדגשים השתנו: ה"מה" זקף את הראש, מתח כתפיים והכניס את רגלו למרכז הזירה הספרותית. השאלה המרכזית שהעסיקה את הקורא מעתה היתה: "מה יקרה הלאה?", ולא "איך זה כתוב?"

מובן שהיו גם ספרי מקור אחרים, שהעמידו במרכזם את אמנות השפה הספרותית - מיואל הופמן ועד ארנה קזין - אלא שהם יצאו מן המרכז והפכו לשוליים ונדירים. ה"איך" הפך לחשוב פחות לקורא הישראלי.

גם בתחום הספרות המתורגמת ניכרה מגמה דומה: את מקומם המרכזי של סופרים "ספרותיים", דוגמת גינתר גראס, הרמן הסה וסול בלו – חביבי קהל הקוראים בארץ בשנות ה-70 וה-80 – תפסו סופרים פופולאריים שחיברו מותחנים ופנטזיות, שבהם כל התחבולות הפואטיות שירתו בעיקר את העלילה, החל מג'ון גרישם ("הפירמה", "מוריד הגשם"), דרך סטיבן קינג ("המייל הירוק") וג'ואן האריס ("שוקולד"), ועד ספרי הרלן קובן בשנים האחרונות.

אקזוטיקה להמונים

בשנות ה-90 החלו גם להופיע בעיתונות רשימות רבי המכר (מ-93' במוסף "ספרים" של "הארץ"), שהיו עד לפני כשנתיים הסמן המובהק לטעמו של הקהל הישראלי. הרשימות חשפו עוד מגמה: את משיכתם ההולכת וגוברת של קוראי המערב למחוזות ספרותיים בזכות ה"אקזוטיקה" וה"צבעוניות" שבהם, שמקנים במהלך הקריאה תחושת "ערך מוסף" בדמות גילוי תרבויות ועולמות רחוקים.

כלומר, בספרים אלה הרגישו הקוראים שהם לא רק קוראים ספרות, אלא גם מרחיבים את הדעת על ארצות מרוחקות (הודו, סין, יפן וכו'). ספריהם של אמי טאן ("חוג שמחת המזל"), צ'יטרה בנרג'י דיוואקרוני ("אדונית התבלינים"), ארונדיטי רוי ("אלוהי הדברים הקטנים"), רוהינטון מיסטרי ("איזון עדין"), חאלד חוסייני ("רודף העפיפונים") וויקאס סווארופ ("נער החידות ממומביי") הם דוגמאות למגמה זו.

סווארופ. הרחיב את הדעת (צילום: Rohit Suri)

יש לשים לב: התרבות ה"אקזוטית" לא התקיימה בספרים אלה, אלא מתוך יחס לתרבות המערבית - הגיבורים מנסים להשתלב, משווים מנהגים, מתעמתים ושומרים או לא שומרים על המסורת. זהו פן קולוניאליסטי מובהק שההנחה הבסיסית שלו היא שמה שמעניין את הקורא המערבי הוא לאו דווקא החיים הפנימיים שמתנהלים בארצות לא מערביות, אלא ה"צבעוניות" של התרבויות האלה, על רקע הנראטיב הגדול והחזק בעולם – זה של העולם המערבי.

לשנות האלפיים, אם כן, נכנסו קוראי העברית עם שלוש מגמות מהותיות באופי הספרים שהם קוראים: ראשית, פתיחות ז'אנרית מצד כותבים מקומיים; שנית, כניסה של תרגומים של ספרות מסחרית מהעולם המערבי למדף העברי; והשלישית, התפעמות מתנשאת מתרבויות רחוקות שהובילה לגל של ספרים פולקלוריסטיים.

גיבורים בני זמננו

אף על פי שאני מאמינה גדולה בהיררכיות תרבותיות, אני מסרבת לראות בתיאור הזה תיאור שיפוטי. זאת משום שאני גם מאמינה שהדינמיקה הספרותית היא דינמיקה של גלים, ושבזמן אמת אין לנו שום אפשרות להבין את תרומת הגל שבו אנחנו שוחים, ואת חשיבותו לרצף ההיסטורי של התרבות.

תמיד הסתייגתי מהאמירה "הולך ופוחת הדור". היא נראית לי שמרנית וצרת אופקים. כל בן אנוש הוא בסופו של דבר

בן זמנו - יצור בשר ודם המוגבל לראייה עכשווית והדבק מטבעו בתבניות שעליהן הוא גדל. קל לראות ירידה ונסיגה במי שבא זה מקרוב - אבל מה שקל הוא בדרך כלל לא נכון.

התבוננות על הציר הספרותי כולו, מתולדות הומרוס והתנ"ך ועד קורות הארי פוטר, מראה שלא תמיד מה שנראה כשיא או כשפל ברגע זה אכן ייראה ככזה בעתיד.

ולכן, למרות הכמיהה האישית שלי לספרות מחויבת בעיקר לשפה הפואטית, אני מלאת סקרנות לגבי מה שיביא איתו העשור הבא, דווקא על רקע העידן העלילתי שבו אנחנו חיים. לכעוס על העשור הזה זה כמו לכעוס על בן נוער. אני מעדיפה להביט בו בסקרנות ולראות איזה בן אדם ייצא ממנו.

• שרי גוטמן היא המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת "אחוזת בית"