הוא לא ענה ל-SMS תוך 30 שניות? זהו, הוא שרוף
דרך האינטרנט ודרך הנייד, בעידן הטכנולוגי יש לנו המון דרכים לתקשר ולמצוא בני זוג. אבל הסבלנות שלנו התקצרה, ואנחנו קופצים למסקנות נמהרות. כשלדייט קראו "פגישה"
פעם זה היה ככה, תאמינו לי הייתי שם: בחור פגש בחורה. היא נתנה לו את הטלפון שלה בבית. הוא התקשר. היא לא היתה בבית. מזכירה אלקטרונית היתה מצרך לא מוכר. הוא התקשר שוב. היא בדיוק יצאה. עברו כמה ימים. היא חשבה: למה הוא לא מתקשר? הוא חשב: איפה היא מסתובבת? אבל, סימני חרדות ומצוקות נפשיות לא נתגלו בשטח. אחרי שבוע, שבוע וחצי הוא התקשר שוב, ולמזלו היא בדיוק היתה בבית והם הצליחו לקבוע פגישה. אם הפגישה הצליחה, הם קבעו מיידית פגישה נוספת כולל זמן ומקום, כדי שלא יתקשו להשיג זה את זה. ואם לא – אז נפרדו לשלום.
מובן שהיו גווני ביניים רבים, אבל אף אחד עוד לא ידע מה משמעות המילים "טלפון נייד", שלא לדבר על האותיות SMS. כל הטלפונים היו נייחים, זמינוּת לא היתה מיידית, אבל החיים התנהלו בקצב מתון ואולי בריא יותר, וידענו להתגבר או לחיות עם מגבלות היכולת ליצור קשר.
קרה ואחד מבני הזוג נסע לחו"ל. מי שנשאר מאחור היה מחכה למכתב או גלויה במשך שבועיים-שלושה, עד שהחדשות כבר התיישנו. אבל הציפייה, הבדיקה היומיומית של תיבת הדואר ופתיחת המכתב בידיים רועדות מהתרגשות, עשו לנו את זה. לפעמים קיבלנו שני מכתבים ביחד, על פי גחמות הצבי ישראל, או שהמכתב היה מתעכב חודש – שוב בגלל גחמות אותו צבי.
הקצב היה אחר. התאזרנו בסבלנות, לפגישה קראו פגישה ולא "דייט", את המועמדים לאהבה פגשנו פיזית ולא וירטואלית, במועדון, בבר, ברחוב, באוניברסיטה או בעבודה, דרך חברים או משפחה. אפשר היה למשש אותם, לראות אותם בשלושה ממדים, ולדעת שמה שרואים – זה מה שיש. אם קיבלנו תמונה שלהם זה היה בדואר, צילום מודפס בפוטו השכונתי, שלא יכול היה לדמיין שיום אחד יומצא הפוטושופ.
וגם אז, בימים "ההם", אנשים התאהבו והתחתנו והתגרשו (פחות, אין ספק - ואולי בגלל חוסר זמינות וירטואלית-קטסטרופלית של שוק בלתי נדלה של גברים ונשים בזמינות מיידית). אחרי שהתחתנו הם גידלו ילדים לתפארת בלי טלפונים ניידים, מחשב ופלייסטיישן, ועם ערוץ אחד או שניים בלבד בטלוויזיה. ולא – לא היה משעמם בכלל. הילדים כיתתו רגליים לספריות עירוניות כדי לקרוא, לחפש ולמצוא מידע, הגישו עבודות בכתב יד ולא חלמו שיום אחד העולם ישתנה. לטובה או לרעה? בואו נבחן לרגע את המציאות העכשווית:
עברו חמש דקות והיא מצהירה שהיא עוזבת אותו
היום זה ככה, ותאמינו לי אני שם. הכל בגלל מסרון קטן: בחור רוצה לפגוש בחורה או להיפך. הוא נכנס לאינטרנט. בום! נשים וגברים נופלים עליו כמו עלי שלכת ביום סגריר. הוא בודק כרטיסים במיומנות מאלפת – זו כן, זו לא, זו אולי, שולח הודעות, קריצות, מתחבר למסנג'ר, סקייפ, דרך הנייד, המחשב, הבלקברי, האייפון.
ואז מגיע מבחן המציאות. מי שנראה טוב בתמונה – יוצא רע פנים אל פנים, מי שנראה טוב לגילו – נראה בריאליטי כמו שמחת זקנתי. דייט רודף דייט, מחליפים קורות חיים, מחכים לפרפר הראשון שיגיע משום מקום ופתאום, זה קורה. הללויה – האהבה פרצה בדיצה.
דייט ראשון עובר בהצלחה, ולמחרת רצים מסרונים כמו סרט נע בסופרמרקט. יום אחרי הדייט המוצלח אנחנו בבית קפה מורידות הפוך, והיא כולה פרפורים וריגושים, סיפורים ומעשיות. ההילה של מריה אפס לעומתה. היא אוזרת אומץ למסרון רגשי במיוחד: "יושבת בבית קפה עם חברה וחושבת עליך".
בואו נדמיין שהבחור בקצה השני של העיר, כולו חף מפשע, החליט בדיוק בעיתוי המופלא הזה להיכנס למקלחת לעשר דקות ושכח ברוב חוצפתו את הנייד בחוץ. המסרון לא הגיע לאוזניו. מה לעשות? קורה.
עוברות 30 שניות ואין מסרון חוזר. חברתי כוססת את הציפורניים של המלצר, כי את שלה היא חיסלה בעשר השניות הראשונות. אני מנסה להרגיע אותה, "חכי, תני לו צ'אנס". היא מתרצה, אבל אחרי דקה וחצי נדמה שהיא עוברת התמוטטות עצבים. אני מחזיקה לה את היד ומעודדת אותה ככל יכולתי הדלה.
חמש דקות עוברות, והיא מצהירה שהיא עוזבת אותו. "זהו, נגמר הסיפור!" היא מצהירה בכעס הולך וגובר ורוטנת: "מניאק, לא שולח חזרה. איזו שטות עשיתי? למה שלחתי? למה חשפתי? כולו הצגות". אני מזכירה לה שעברו רק חמש דקות. מה זה לעומת הנצח? היא תוקעת בי עיניים מקפיאות ואני ממלמלת: "טוב, יש עוד דגים בים".
שבע דקות עוברות כמו אלף, ומערכת היחסים שעוד לא התחילה קרסה כבר מזמן. רבנות זו קומדיה לעומת מה שמתרחש מולי. הבחורה עוברת מטמורפוזה – עיניים זוהרות הופכות כבויות, קמטים מסוכנים מסתמנים בצידי הפה, ההילה כבתה מזמן וכולם תופסים מרחק ביטחון מהשולחן שלנו.
הטכנולוגיה לא עושה אותנו מאושרים יותר
ובינתיים, בקצה השני של העיר הבחור יוצא מהמקלחת נקי וטוב לב, ניגש לנייד המוזנח ומגלה מסרון מאהובתו הפוטנציאלית. כולו חיוכים הוא ממסר לה מסרון חוזר: "גם אני..." או משהו בדומה לכך.
בחזרה לבית הקפה, חברתי מקופלת על הכסא בעיצומה של חוויית נטישה, נעה בין כעס לעצב וחוזר חלילה, כשלפתע צליל מסרון מנסר בחלל האוויר כמו התגלות אלוהית. אנחת רווחה פורצת מפי מלווה במתח קל. מה יאמר המסרון המעוכב כל כך? בכל זאת, עשר דקות זה לא צחוק רבותיי.
תוך כדי הקריאה בוקעת שירת הללויה מגרונה של חברתי העגונה זה עשר דקות. חיוך רחב מפציע על פניה, וההילה שבה לזרוח כאילו אין מחר. "יואו, איזה חמוד" היא אומרת ברגש. "אני יודעת שהוא הנבחר שלי". כן, אני מהרהרת לעצמי. עד המסרון הבא שיתעכב בחמש דקות תמימות.
שום פרוזאק ונגזרותיו לא היו מצליחים לעשות מה שעשה מסרון אחד קטן, והפרומונים הגועשים התחרו שוב בקלות עם מפלי הניאגרה.
ואני אומרת: הטכנולוגיה עשתה אותנו מאושרים יותר? לא חושבת. רגועים יותר? בטוח שלא. חכמים יותר? אולי. מה שבטוח, יכולת דחיית הסיפוקים שלנו סובלת מאז המצאת המכשירים האלקטרונים יותר מתמיד.
מילא המסרונים המענים האלה, אבל מה עם מתיחת קצה גבול היכולת לחכות לתשובה במסנג'ר או סקייפ, שברוב עוונותינו הושארו פתוחים בטעות? מה עם עינוי הדין שאנחנו חווים כשהאימייל שלנו לא קיבל תשובה תוך דקה שתיים? אם פעם הצלחנו לחכות בהצלחה שבועיים למכתב, שבוע לטלפון וחודש לפגישה הרי שהיום - חצי דקה, במקרה הטוב, היא הגבול ליכולת דחיית הסיפוקים שלנו.
והמפסידים היחידים מכל זה הם רק אנחנו, שנמהרים להסיק מסקנות, לשער השערות, להתעצבן, לנתח יותר מדי, להתכסח, ובסוף מתברר שהכל לחינם: הנבחר בסך הכל ביקר במקלחת ושכח ברוב טיפשותו את האיבר הכי חשוב שלו בחוץ – את הטלפון הנייד שלו.
טוב נעשה אם ניזכר שפעם היה אפשר לחכות יותר ולדאוג פחות.
ועל כך אמרו חכמים: איזהו גיבור? הכובש את יצרו, וזה שיודע לדחות סיפוקים.
