שתף קטע נבחר

צילום: AFP

המשלחת נקרעת: איך שולחים ילדה יחפה לרחוב?

צוותי הרפואה הישראליים יצאו להאיטי בגלל המצפון, אך דווקא תוך כדי מלאכת הקודש הם נתקלים בדילמות מוסריות מצמררות. איך בוחרים במי לטפל ובמי לא, בהיעדר מספיק מקום? ולאן שולחים בגמר הטיפול פצועים שביתם לא קיים עוד?

קשה להכיל את עומס הכאב ברחובות של מתחם הרפובליקה הדומיניקנית בפורט או-פרינס, בירת האיטי. מאות פצועים שוכבים זה לצד זה על המדרכות, וצוותים רפואיים שהגיעו מהמדינה השכנה מעניקים להם עזרה ראשונה, אך אין להם די ציוד ואפשרות לספק טיפול מציל חיים של ממש.

 

רעש האדמה בהאיטי - כל העדכונים ב-ynet:

 

המראות כאן קשים. האוויר דחוס, ונושא עמו צחנת ריקבון ודם. זעקות השבר והכאב מפלחות מדי פעם את דממת הייאוש. הן נשמעות בגלים, בדיוק כשם שריח המוות מכה. מתחם הרפובליקה הדומיניקנית היה עד לרעש האדמה הגדול שכונה ענייה סמוכה לנמל התעופה, אבל מאז שינה את פניו. הוא ממוקם קרוב מאוד לבית החולים המאולתר שהקים צה"ל באיצטדיון כדורגל מקומי, ואתמול יצאו צוותי רפואה ישראליים בזה אחר זה לסייר בו, ולבצע מיון ראשוני: מי יגיע לקבל טיפול מתקדם בבית החולים הישראלי, ומי לא?

 

הפצועים שוכבים על מזרנים מרופטים ומלוכלכים, והרופאים הדומיניקנים שמסייעים להם חובשים את פצעיהם. הם מקבעים זרוע שבורה בעזרת אמצעים פרימיטיביים כמו קרטון ותחבושות. על אחת המדרכות, ליד משאית ועליה אישה כורעת ללדת, יושבת אם צעירה, ולצדה ילד בן שנתיים. על מזרן לידם שוכב האב, תשוש וחולה. בתוך הייאוש, הדם, הצעקות והבכי, מצליח הפעוט למצוא מקום לחייך, לנופף לשלום, לשחק עם בובה שקיבל במתנה מאחד המתנדבים. 


בית החולים הישראלי בהאיטי (צילום: AP)

 

אבל האמת מרה. הבית שלהם נהרס, וגם אם אב המשפחה יחלים וישרוד, לא יהיה להם לאן לחזור. כמו עשרות אלפי תושבים אחרים, בני המשפחה הזו הפכו לדיירי הרחוב. אשה אחרת, עם שבר פתוח ומזוהם שהפך מוקד לעשרות זבובים, נאנקת מכאב. אמה מחבקת אותה, ובוכה. הייאוש זועק מכל עבר, ואין כל דרך לחמוק ממנו. עיני הפצועים ובני משפחותיהם מתחננות לעזרה, ומלוות אותי במבטן לכל מקום.

 

החולים לא נוהרים: תרבות או ייאוש?

מבין אלפי הפצועים צריכים צוותי הרפואה הישראליים לבחור את מי להביא לבית החולים, אולי כדי להציל את חייו. ההחלטה קשה ומלווה בדילמות מוסריות קשות. "אנחנו מקבלים את הפצועים הקשים ביותר, וגם התושבים עצמם מעדיפים להביא לכאן את מי שהכי זקוק לטיפול", אומר אלוף-משנה ד"ר איציק קרייס, מפקד בית חולים השדה של צה"ל. "אנחנו לא רואים כאן חולים. אולי זה בגלל הסגנון התרבותי שלהם - הם כמעט שלא הולכים לרופא, ואולי בכלל החולים כמעט שלא מגיעים לכאן בגלל שהם מיואשים", הוא אומר.

 

"לכן אני חושב שלהגעה שלנו לכאן יש תרומה קטנה, אך משמעותית, לא רק להצלת חיים, אלא גם בכך שזה נותן להם תקווה. עבור התושבים שמגיעים אלינו ונחשפים למתקן האדיר הזה שהגיע מהקצה השני של הכדור, ולמאמץ הגדול שמושקע כאן, זה סמל לתקווה".

 

ואכן, מאמצי המשלחת הישראלית מצליחה להגיע להישגים. צוותים של פיקוד העורף חילצו הלילה סטודנטית ששכבה תחת הריסות האוניברסיטה בפורט או-פרינס, בירת האיטי. עם זאת, המאמצים לחלץ את הילדה לודס צ'אולרס לא צלחו, והופסקו לאחר תשע שעות של עבודה מאומצת מצד הצוות הישראלי.

 

מספר הפצועים והזקוקים לעזרה בלתי נתפס. "אנחנו עושים פה עבודת קודש, אבל הצרכים כאן אדירים", אומר אלוף-משנה

במיל' גילי שנהר, נציג פיקוד

העורף באו"ם. "יש היום 200 אלף משפחות שאין להן בית, קורת גג, מזון או מים. זה לא נקלט. מדובר בכמיליון בני אדם נזקקים, ונכון להיום אולי עשרה אחוזים מהם מקבלים מעט מזון ומעט עזרה. זה צובט את הלב".

 

המחזות הקורעים הפכו לחלק משגרת יומו של אל"מ שנהר. "ראיתי היום ילדה משתחררת מבית החולים, ואמה, שנזקקת לסד הליכה, סוחבת אותה על הגב. הילדה יצאה מפה יחפה, כי אין לה נעליים, והלכה אל הרחוב. זה דבר נורא. מצד שני אם נשאיר פה את האנשים האלה, לא נוכל לקבל פצועים נוספים. לא קל לראות את הדברים האלה, אבל גם היכולת שלנו מוגבלת".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
במי מטפלים?
צילום: רויטרס
המשלחת הישראלית בפעולה
צילום: דובר צה"ל
הריסות בפורט או פרינס
צילום: AP
מומלצים