אבודים

יום שלישי, אחת וחצי בצהריים. מחלקת הילדים בבית החולים של צה"ל. ג'סיקה שוכבת במיטה השנייה במחלקה, לצד מיטתו של התינוק בראמס. עוד מעט יקחו אותו לניתוח, שבו יכרתו את רגלו השמאלית. היא בקושי מוציאה מילה. כמה שעות לפני כן הביא אותה דודה, שמצא אותה שבעה ימים לאחר רעידת האדמה. כל הזמן הזה היא שכבה מתחת להריסות לצד גופת גבר זר.

"ג'סיקה הייתה מכוסה כולה", מספרת דודתה, מרגריט שטלן. "אי אפשר היה לראות אותה. חיפשנו אותה ימים ולילות, קראנו בשמה, והיא לא ענתה. כבר היינו משוכנעים שהיא מתה, עד שאתמול בעלי מצא אותה קבורה. קיר בטון כיסה את כל הגוף שלה. היא לא בכתה. רק כף היד שלה הציצה מבין ההריסות, וכך יכולנו להרגיש את הדופק החלש שלה ולדעת שהיא עוד בחיים. בעלי הוציא אותה מתחת להריסות יחד עם עוד כמה גברים".

ג'סיקה שוכבת המומה. היא לא זוכרת דבר. לא את רעידת האדמה, לא את הימים בהם שכבה מתחת לקיר הבטון ולא את רגעי החילוץ. הוריה לא נמצאים לצידה. הם מתגוררים ברחוב, משגיחים על אחיה בן ה־10 חודשים. בעוד מספר שעות תשוחרר ג'סיקה מבית החולים ותצטרף למשפחתה שברחוב.

• סיפורם של ג'סיקה והילדים הניצולים האחרים – ביום שישי ב"מוסף לשבת"