האיש שבקיר

השנה 1990. אוהד נהרין, רקדן ויוצר ישראלי שזכה לתשומת לב לא מבוטלת בניו יורק, חוזר הביתה עם חוזה לחמישה חודשים עם אופציה להארכה וטייטל מוזר של "מנהל אמנותי אורח" בלהקת בת שבע. התקן יוצא הדופן הומצא עבור היוצר יוצא הדופן אשר תוך זמן קצר שינה את מפת המחול מקצה לקצה.

לא מעט מורדות ועליות ידעה להקת בת שבע עד לבואו של נהרין. גם המינוי שהוביל, כדרכם של מינויים, לשינויים משמעותיים בתוך המערכת יצר טלטלה רבתי: אנשים עזבו, אחרים באו, וזמן קצר לאחר מכן כיוונה עיראק לישראל טילי סקאד - מה שלא סייע למערכת שנאלצה להיפרד מלא מעט רקדנים זרים.

קיר וזינה מתחדשים (צילום: גדי דגון)

חודשים ספורים לאחר נחיתתו בארץ העלה נהרין את "קיר", יצירה שנעלה את פסטיבל ישראל באותה השנה והרעידה את אמות הסיפין של אירוע התרבות הכי ממלכתי שיש. שיתוף הפעולה עם להקת הרוק "נקמת הטרקטור" שבר את המחיצות בין עולם המחול המעונב לדור הצעיר, וסימן תחילתו של עידן חדש.

20 שנה אחרי, נהרין עדיין פה, לא מפסיק לחדש ולהתחדש. לאורך השנים הוא פירק והרכיב מחדש לא מעט מיצירותיו וגם בזה יש משהו שמייחד את האמן הרב תכליתי הזה. העבודות של נהרין נושמות גם כשהן נחות, קצת כמו התנועה שלו שנמשכת גם כשהיא לכאורה אינה נראית לעין.

עבודות שנושמות גם כשהן נחות (צילום: גדי דגון)

20 שנה לנהרין בבת שבע זו סיבה מצוינת לנבור בארון הזיכרון של הלהקה ולהחזיר לבמה פרקים מתוך יצירות שלא ראו במה מזה זמן. לטובת האירוע החליט נהרין לחבר מחדש קטעים מתוך "קיר" ו"זינה", היצירות הכי רוק'נרוליות שלו. 16 רקדני האנסמבל ירקדו בערב שרקח נהרין עם מה שבלהקה מגדירים כ"תום נעורים, רעננות ולהט של יוצרים בתחילת דרכם".

זו חוויה מרגשת לראות עבודות מוקדמות של נהרין על גופות צעירים של אנסמבל שמשתנה ומתחדד בכל פעם מחדש. במסיבת העיתונאים שנערכה הבוקר (ב') בסטודיו הלהקה היתה תחושה של אביב, ולא רק בגלל מזג האוויר הקייצי המפתיע באמצע פברואר. במסגרת הפירוק וההרכבה עברו היצירות הערכה מחודשת, "תהליך אלימינציה חשוב", מדייק נהרין הגדרה.

תהליך אלימנציה חשוב (צילום: עופר עמרם) 

קדושה או לא, על הפרה שנחתה משום מקום על הבמה של "זינה" והותירה את הקהל המום הוא יוותר הפעם. ליתר ביטחון היא בסטנד ביי, לכל מקרה שלא יבוא. רגעים נוספים נשלפו החוצה, אחרים, חדשים, תפסו את מקומם. גם המוזיקה, חלק אינטגראלי ביצירותיו, ידעה נגיעות של שינויים.

נהרין לא נאחז, לא מתרפק, לא מפחד להמשיך ולבעבע תמידית את החומרים שנובעים מתוכו כמו לבה. "כן, אני מתגעגע לפרה, אבל עצם זה שהיא לא תנחת על הבמה ב'זינה' או שב'קיר' לא נופיע עם 'נקמת הטרקטור' והמוזיקה פשוט תהיה מוקלטת - לא אומר דבר על 'נכונותם' של האלמנטים האלה בתוך העבודות. זה קשור למה שנכון עכשיו, ואת זה צריך לעשות מבלי להיות סנטימנטאלי".

הפעם בלי פרה (צילום: עופר עמרם) 

"בהתחלה, כשחזרתי לחומרים, הרגשתי שאני מעיר איזה דינוזאור", אומר נהרין ל-ynet, "בשלבים מוקדמים של התהליך איבדתי ביטחון לגבי ההחלטה להעלות את העבודות מחדש, אבל מתוך המפגש עם הרקדנים והתהליך שעברנו בסטודיו חזר העניין. גיל של עבודה, או מתי היא נוצרה - זה לא באמת משמעותי. זו אינפורמציה כמו כל אינפורמציה אחרת, אבל המפגש עם החומר קורה פה ועכשיו וקשור למקום שלנו היום. הנפש של העבודה לא משתנה".

העבודה עם האנסמבל מאוד משמחת אותו: "הם פה לתקופה קצרה של שנתיים שלוש וזה מה שמייחד את רגעי המפגש. אני לומד מהם

המון וזו קבוצה משוכללת באופן מיוחד. אני יודע שהם לא יביכו אותי".

גם בפעם האחרונה שהוחלט בבת שבע להעלות מחדש את "קיר" המשימה הופקדה בידי רקדני האנסמבל. "יש משהו קנאי בעבודה הזו", אומר נהרין ומסביר, "היא נוצרה ממקום פחות מאופק, מעין סיר לחץ גועש. הקיטור שיוצא מהסיר הוא במידה. הדימוי שיש לי הוא של מנוע מאוד חזק שעובד ב-30%. היום היצירה הזו במקום אחר. זה קשור לתובנות של 20 שנות עבודה".