השבוע הוכח: מדינת קומץ, לא רק בכדורגל
אלונה ברקת עוזבת את הפועל באר שבע בגלל קומץ אנשים, ששוב הצליח להכתיב סדר יום. בן שמיר, אחד שאכפת לו מהפרוייקט בדרום, קורא לה לא לוותר ולשדר מסר גם לאחרים
מדובר בקבוצה קטנה של אנשים, שחלקם היחסי באוכלוסיה זניח אבל משום מה, הם מצליחים לנהל את המקום הזה ולקבוע בו סדר יום. זה קורה עם מיעוט הקיצונים ביהודה ושומרון, זה קורה עם הצעקנים והבריונים מהפוליטיקה, וזה קורה, כן כן, גם עם החוליגנים מהספורט.
החבר'ה מארגון 'לה פמיליה' הירושלמי, מרססים גרפיטי בבלומפילד ומקבלים כותרת בעיתון. הגזענים ממכבי תל אביב נוהמים לעבר וינסנט אניימה והפרשנים זועקים. השרופים מבני סכנין מתחילים להתפרע בדרבי מול אחי נצרת - והאייטם הזה אפילו מצליח להשתחל לתכנית של עודד בן עמי. ועוד לא דיברנו על מודעות האבל לפיטוריו של יצחק שום.
התקשורת אשמה?
אבל אל תתנו למבול הכותרות להטעות אתכם. האנשים האלימים, הקיצונים וההזויים, אלה שחושבים שאלוהים מגלה להם סודות, וטוענים שהם פועלים מטעם שליחות אידיאולוגית כזו או אחרת - מייצגים רק את עצמם ולא אף אחד אחר. האנשים האלה הם אמנם מיעוט קטן, רעשני, וצווחני, אבל הם עדיין קומץ.
מי שהולך לשרוף עצי זית של פלסטינים, בפירוש לא מייצג את כלל ציבור המתנחלים. גם שלושה אוהדים (ואולי פחות) שהולכים לרדוף אחרי המאמן גיא עזורי, ומנסים להוריד את המכונית שלו מהכביש, ממש אבל ממש לא קשורים לרוב אוהדי הפועל באר שבע. הם, השפויים, התבאסו קצת מעוד תוצאת תיקו, אבל אחרי המשחק החליטו לאכול ארוחת ערב עם המשפחה.
אבל הבעיה מתחילה, כפי שראינו, ברגע שבו הקומץ מתחיל להשתלט על הכותרות, או יותר נכון - כשהתקשורת נותנת לקומץ את הכותרות. הבעיה נחשפת כאשר אף אחד לא מוכן לשמוע את הקול של הרוב השפוי, וברגע בו בעלי הקבוצות מסתתרים מאחורי אמירות כמו: "נחצו פה קווים אדומים".
גבירותיי ורבותיי יש לי סקופ: תמיד נחצים קווים אדומים, וזה מה שגורם לכולנו לקרוא עיתונים בבוקר. הקומץ הזה תמיד קיים, תמיד נושם ותמיד מנסה לעורר פרובוקציות. גיא עזורי יודע שיש כאלה שלא רוצים לראות אותו בבאר שבע ומוכנים להניח לו מטען מתחת לאוטו, אבל הוא גם יודע שיש דרכים להילחם במיעוט ואפילו לנצח אותו.
תארו לכם שדורית בייניש תקום ותלך
המסקנה האמיתית היא כזאת: לעזורי פשוט לא היו מספיק פתרונות מקצועיים כדי להוציא את הקבוצה שלו מהבוץ. הוא נכשל. ולכן הוא החליט ללכת הביתה. להחלטה שלו, עם כל הכבוד לאלימות של מיעוט מופרע, לא היה קשר למרדף המכוניות, כביכול, שהתרחש בסוף השבוע בכבישי המדבר.
אלונה ברקת החליטה לעזוב מסיבה דומה. לא היה לה חשק להתמודד עם אותם אוהדים שעושים רעש כבר חודשיים ומפגינים בלי הפסקה נגד עזורי. סביר להניח שההתפטרות של עזורי רק נתנה לה את הגושפנקה להודיע לעם - אני עוזבת. ככה, במקום להתמודד עם הבעיה, פשוט נכנעים לה.
רק תחשבו על מצב בו שופטי בית המשפט העליון מחליטים שלא להגיע לעבודה, בגלל ששורפים להם מכונית, וזורקים עליהם נעליים. עזורי, ממש כמו דורית בייניש, חווה אלימות על בשרו. אבל בניגוד לשופטת העליון, הוא החליט ללכת הביתה לפני ההפסד הנוסף בשבת הבאה. זהו כשלון מקצועי של מאמן, ולא כישלון של אוהדים.
גם אלונה נכשלה?
אלונה ברקת שופכת ים של כסף על פרוייקט באר שבע, שאני ועוד רבים אחרים, חושבים שהוא אחד החשובים שיש כיום בספורט. אבל אלונה לא מצליחה לגרום לפרוייקט הזה להתרומם, וזו הסיבה שהיא הולכת. זהו כשלון ניהולי נטו, ואף אחד לא יכול להאשים את האוהדים. ההתנהגות של הקומץ, גם במקרה הזה, היא התירוץ כדי להודיע 'נשבר לי', ולהיפטר מכול הסיפור הזה.
יש כל כך הרבה גורמים בכדורגל הישראלי, מעבר לאלימות ילדותית של חבורת משועממים בלי הרבה שכל, כדי לגרום לבעלים של קבוצות לסגור את הבסטה. אבל לא נלאה אתכם בפרטים: תנו לקומץ בבאר שבע ליהנות מה'פריים טיים'. בינתיים הוא זוכה לעמודים ראשיים במוספי הספורט.
כבר אמרנו שסדר היום במדינה הזאת נשלט על ידי קומץ, והנה אנחנו אומרים את זה שוב. אבל לידיעת אלונה ברקת, וראש הממשלה בנימין נתניהו, אני מכיר בן אדם שיכול ללמד אתכם דבר או שניים על התמודדות עם קומץ: קוראים לו יעקב שחר.
שחר לראשות הממשלה
הבעלים של מכבי חיפה, איש ניהול בכול רמ"ח איבריו, מצליח לנטרל את המופרעים של הכרמל מצד אחד ומצד שני, לבסס בישראל קבוצת כדורגל שמטפחת צעירים, זוכה בתארים ומייצגת אותנו באירופה.
לשחר אין ממש בעיות עם אנשים מופרעים. להיפך, הקהל אוהב אותו והוא מאוד אוהב את הקהל. ואם מדי פעם מישהו זורק בקבוק מים על מאמן שלו, שחר ממש לא מתרגש מהעניין ורץ לעיתונאים כדי להפוך את זה לכותרת ראשית. הוא יודע הרי שמדובר בקומץ, והקומץ הזה לא מייצג את הרוב השפוי.
אם מחר מישהו ירצה להיפטר מאלישע לוי בגלל שחיפה לא זכתה בליגת האלופות, וישלח למאמן הירוקים מכתב איום עם אקדח צעצוע - תהיו בטוחים שהבעלים יענקל'ה שחר לא יאיים בהתפטרות.
"אלונה", הוא היה אומר לה, "הרגעי. האנשים האלה סתם מחפשים כותרות. רוב אוהדי הכדורגל הם אנשים נורמטיביים לחלוטין. אם את מרגישה שלא הצלחת מבחינה מקצועית בבאר שבע, או שאת חושבת שאת לא מצליחה להעביר את הרעיונות הטובים שלך לתקשורת - בואי נשב על קפה, ואני אתן לך כמה טיפים".
את הטיפים הללו שחר יכול לחלק גם לדניאל יאמר, ואפילו לבנימין נתניהו. "נו באמת ביבי, מערת המכפלה, קבר רחל - את מי זה מעניין?", הוא יאמר לראש הממשלה. "אתה נותן למיעוט של מתנחלים להכתיב כאן סדר יום. מה עם בתי החולים שקורסים במרכז הארץ? מה עם המובטלים בצפון ובעיות החינוך בדרום? אתה חושב שלמישהו, חוץ מקומץ הזוי, באמת אכפת דווקא עכשיו מאתרי מורשת!? נו באמת".
חבל על המאמץ יענקל'ה, אל תנסה אפילו לשכנע אותו. ככה זה במדינה שלנו. הקומץ שולט בעניינים. אל תתנו להם את 20 דקות התהילה שלהם.
לפנייה לכתב/ת 
