שתף קטע נבחר

מחזור הביוץ של העובדות הוא לא עניין המעסיק

לאחר פיטורי ועד שמצאתי את העבודה הנוכחית שלחתי אינסוף קורות חיים, מרשימים. אבל המעסיקים נוטים לחטט יותר מדי בנוגע לכוונות להרחבת המשפחה. מתברר שכשעובדת הופכת לאם אז היא מאבדת את כישוריה, עניין של ביולוגיה, כנראה

לפני שנתיים ילדתי את הבת שלי (יש לי שני ילדים) ויצאתי לחופשת לידה. לרוע מזלי המנכ"ל התחלף בתקופת היעדרותי ועל אוזנו של המנכ"ל החדש לחשה מחליפתי שרצתה בפיטורי. גם חופשת הלידה הארוכה שלקחתי - 6 חודשים - תרמה להתבססות הקשר בין מחליפתי למנכ"ל החדש. בדרכי החוצה מנהלת שהכירה אותי, את יכולותי, והייתה מודעת לנאמנותי למקום "נתנה לו על הראש" וקלטה אותי למחלקה שלה באותו תפקיד.

 

 

זה לא עזר - כשהכלכלה התחילה להיפגע - כך גם מקום העבודה שלי. ולאחר 11 שנים ושישה חודשים ובשיא המשבר פיטרו אותי; נתנו לי חבילה יפה ונפרדנו כידידים. 

לקח זמן אך מצאתי עבודה, לחצי שנה - כדי להחליף מישהי שיצאה לחופשת לידה. אולי הם יקלטו אותי לאחר שהיא תחזור, תלוי ברושם שאעשה, אבל דבר אחד בטוח, לא יהיה זה על חשבונה של האם העתידית - "לא תעשה לחבריך את אשר שנוא עליך". 

 

אמהות שוות פחות

אז ייתכן שלסיפור שלי יהיה סוף טוב - אבל הדרך הייתה רחוקה מלהיות כזו: במהלך חיפושי הדהים אותי עד כמה המעסיקים נמנעים מלשכור אמהות. שלחתי אינסוף קורות חיים, מרשימים, וחשבתי שעם ניסיון כמו שלי אמצא עבודה במהירות. אז זהו שזה לא מה שהם מחפשים.

 

מה הם כן מחפשים? מזכירות עם ניסיון מועט, ובשכר מאוד נמוך או נשים מעל גיל מסויים - עם ילדים גדולים. יש כאלה שאף הגדילו לפרסם שהמשרה "לא מתאימה לאמהות". ככה זה, כנראה שברגע שעובדת הופכת לאם אז היא מאבדת את כישוריה לעשות עבודות רווחיות, משמעותיות ואיכותיות יותר. עניין של ביולוגיה, כנראה.

  

מה שיפה בכל העניין הוא שזה נעשה לרוב בצורה מרומזת. סחור סחור כזה. כי כל כך לא נעים למעסיקים לגרום לאמהות להרגיש פחותות מעובדים אחרים. דוגמה לכך אפשר למצוא ב-3 שאלות שחוזרות על עצמן: "יש לך ילדים? בני כמה הם? מי מטפל בהם?". לפעמים הם מעודנים אף יותר בסקרנותם לאופי חיי המין של העובדות ובני זוגן, כיוון ש"האם את מתכוונת לעשות עוד ילדים?" נמצאת במלאי השאלות שנשאלות המועמדות למשרה.

 

אז כן. אני אמא. בת 37 ויש לי ילדה בת 2 וילד בן 7. כך שאני צריכה להעדר כאשר אחד מהם חולה. בעלי חולק איתי את הנטל, אבל הוא מעולם לא נשאל לגבי הילדים. אני נאלצת לצאת פעם בשבוע מוקדם כדי לקחת אותם מביה"ס ומהגן. מדוע רק פעם אחת? כי הוריי והורי בעלי מטים שכם.

 

פשרות, פשרות, פשרות

ובאמור, בגלל שאני אם, אז אני נאלצת להתפשר על השכר, על המשרה ועל השאיפות שלי. ואז כדאי שתשאלו את עצמכם עד כמה שווה לאמא ממוצעת להעביר את כל משכורתה, המועטת, לפעוטון, למטפלת, או לגן. אלו מאיתנו שאינן בשיא הקריירה שלהן, שאינן נשות עסקים המרוויחות טוב צריכות לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה, ובהרבהה מקרים מבחינת עלות-תועלת - זה לא משתלם. 

 

אז מענישים אותנו על כך שבחרנו להיות הורים. אני מתקנת, מענישים אותנו על כך שאנו אמהות. "רצית להיות אמא - עכשיו תתמודדי אם ההחלטה שלך". זו חרב פיפיות שרק המין הנשי סובל ממנה, לא משנה מה תעשי או שתוותרי על הורות, או שתוותרי על שאיפות קריירה.

 

וגם לאלו מאיתנו שלא שואפות להיות מנכ"ל בנק לאומי, כמוני; אנו שבעיקר רוצות לסייע לפרנסת המשפחה וליהנות מדי פעם מילדינו - זה במקרים רבים בלתי אפשרי בשל השכר המועט. אנו כבר מזמן לא המין החלש, אני המין המחושל, בשל מדורי הגיהנום שהמעסיקים מעבירים אותנו ודואגים לקיים את הפסוק "בעצב תלדי בנים".

 

 

ניתן לפנות לכותבת, אורלי גרובלר, בדוא"ל .


פורסם לראשונה 15/03/2010 17:35

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אורלי גרובלר
צילום: אריקה לנג
מומלצים