על ריבונות ורבנות

היחס של היהדות אל הארץ והאדמה אף פעם לא היה טבעי ומשוחרר. בתנ"ך אברהם מגורש על ידי אלהים ממולדתו ונשלח אל איזו ארץ זרה המכונה כנען. העם מתעצב בכלל במצרים ובמדבר והארץ היא לפעמים מובטחת ולפעמים נשמטת, מותנית. הנביאים מאיימים כל הזמן שאלהים יקח אותה מן העם שכלל לא ראוי לה. בימי בית שני חותרים הפרושים תחת הנורמליות המדינית של ממלכת החשמונאים. אחר כך היא הופכת לארץ הקודש, ארץ הצבי, מושא תפילות וגעגועים. ומה היא לא היתה מעולם? מולדת, בית, מקום, קרקע בטוחה תחת הרגליים.
מבחינת האורתודוכסיה החרדית היא מקום כמו כל מקום אחר בעולם, בשום פנים לא המקום שלנו. לכן לא חשוב גם מי שולט בה, הציונים הכופרים או הפלסטינים או כל אחד אחר, כי ממילא היא שייכת לקב"ה ורק הופקדה בידי עם ישראל לפקדון והם לא היו ראויים לה ועכשיו צריך לחכות לימות המשיח שכידוע לכולם לא יגיעו אף פעם וטוב שכך. בינתיים מתחם הר הבית שחולל על ידי פולחנים זרים הוא טמא וליהודים אסור בכלל לעלות בו. אז למה הם בכל זאת נגד ההסכם? כי החרדים מתחרד"לים, נסחפים ימינה, משחררים מהקפוטה את כל מטעני הגזענות ושנאת האדם שנצברו ביהדות הגולה במשך מאות שנים, מאבדים את המעמד האקס-טריטוריאלי שלהם, את היכולת להנות רק מהכסף של הפריץ, מלכלכים את הידיים בגועל נפש. בתלמוד נאמר שמאז שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, אבל עכשיו, מתברר, הוא כבר מעורב גם בפוליטיקה הכי קטנונית.
הציונות הדתית במצב אחר. מבחינת ההלכה אין משמעות לשאלה מי ישלוט בהר הבית עד ימות המשיח. אבל הם הרי הכריזו שימות המשיח כבר התחילו. והם בנו תנועה שלמה על קידוש החול, הממלכתיות, הצבא, קידוש הרובה, קידוש הדם, קידוש המוות. בקיצור, הם ביטלו את הקו המפריד בין ריבונות לרבנות, בניגוד גמור לציונות החילונית שרצתה להקים כאן מדינה נורמלית ולהשאיר את הרבנות בגולה. אחרי 67 הוסיפו לזה תלמידי 'מרכז הרב' גם קידוש כל אבן וקבר וחורבה. שוב לא יחס בריא ומשוחרר אל הארץ כאל בית, אלא יחס שלעולם לא יאפשר להתייחס אליה ככה, כי קידוש הוא היפוכו של יחס נורמלי.
עכשיו, אם תוכרז ריבונות פלסטינית על ההר, הרי זה לא רק ליקוי מאורות מבחינתם, אלא גם סימן לכך שימות המשיח כנראה עוד די רחוקים, שאולי - שומו שמים - החרדים צדקו כל הזמן והם חיו בטעות.
משהו מאד רע קורה כשמערבים ריבונות עם רבנות, כשנותנים לכלי הקודש כח ושלטון. זה נכון באופן כללי ונכון במיוחד באופן יהודי. אולי עדיף להשאיר את הפסיכוזות היהודיות במרחק בטוח מן ההר, על תקן תפילות וכיסופים.

ד"ר חגי דגן הוא מרצה למחשבת ישראל