בא בחור חדש, ואני חזרתי סוף סוף להרגיש

הדרך נראתה לי ארוכה, בלתי אפשרית כמעט. ניסו להרגיע, להסביר לי שככה זה, כל הדרך שעשיתי בעצמי כדי להמשיך הלאה מקרבת אותי לסוף הזה רק כמעט, זה הרי כמו בכל דבר אחר - לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, או בנסיבות של לב שבור, עד שנכנס בחור חדש לחיים. לא סתם בחור חדש, הרי בחורים חדשים נכנסו ויצאו, לפעמים רק מהרגליים לפעמים גם מהלב, אלא בחור אחד. אתם יודעים, "הבחור".

ידעתם שפייסבוק מלא בבחורים שמפלרטטים ולא נפגשים?

בינתיים החלטתי לנוח. להתנזר. להתנזר מסקס בשלב ראשון, לנוח מהרצון למצוא את עצמי בזוגיות. עייפתי מלפלרטט על ריק. הידעתם שפייסבוק מלא בבחורים שמפלרטטים ואז לא נפגשים? זו אופנה חדשה או ששוב אני תקועה באייטיז? אין לי מושג. עייפות מצטברת, שמצטברת אליה עייפות של שגרה בחזקת עייפות של מחסור בברזל, החלטתי שמצבי העגום מצדיק שעכשיו אנוח, למצפון שלום - אני הולכת לישון. אז הלכתי, הלכתי ונפלתי. נפילות כאלה, כששקיעה אחת מטריפה נותנת לי בעיטה ומפרקת אותי לחתיכות. ייחלתי לכתף להישען עליה, ובינתיים נשענתי על כריות.

הלכתי, והוא בא. אני אקרא לו מר עיניים טובות שטרפו אותי בתשוקה רעבתנית עד שהלב השבור לרסיסים התפוצץ הפעם מאופוריה ואושר. היי! יש לי לב!!!! וצמרמורת. זה חי ונושם ובועט והולם, במלוא עוצמתו, חזרתי להרגיש. באמת באמת להרגיש, להרגיש מבלי לחשוב, מבלי להשוות. אלוהים ישמור, מסתבר שיש בלב שלי מקום.

אני לא יודעת כמה זמן יישאר, ואם בכלל

בא לשכונה בחור חדש, ואני לא יודעת כמה זמן יישאר, ואם בכלל. למען האמת הוא די עושה קולות של תזוזה, אבל לי כמעט לא אכפת, או אכפת רק קצת. הייתי רוצה שיישאר, זה יכול להיות בונוס נחמד, שלא לומר חתיכת דבר, אבל גם אם לא - אני יודעת שסופסוף התרפאו לי פצעי העבר.

תודה לך, מר עיניים טובות. אתה לא יודע מה עשית ככה כשנגעת, הדלקת משהו כבוי שאף אחד אחר לא הדליק בי מאז, הדלקת ואני לא השגחתי, כמו להצית גפרור בשדה הקוצים היבש שלי, את כל ההגנות שרפת לי, את כל היובש, את כל הפחד והכאב, הבערת לכדי מדורה ענקית, לוהטת, חמה, ובעיקר - שמחה.

יש חיים שאני מוכנה אליהם, לקום בבוקר בשמחה

אני שמחה, הכי שמחה לבוא ולהגיד זה אפשרי, אהבה נוספת, אחרת, לדמיין איש אחר, להרגיש גוף אחר, לרצות להתחבר עם אחר. ובעיקר, להפסיק לרצות לחשוב על האקס כל הזמן. הקסם השחור של הגעגוע מפנה מקום עכשיו לקסם לבן ומואר, לתחושה של יש חיים אחרים אחרי הפרידה. יש חיים שאני מוכנה אליהם, לקום בבוקר בשמחה.

אני מחייכת, כמה ימים רצוף, כלום לא נוגע. לא הלחץ בעבודה, לא העייפות, לא הקילו של אחרי החגים שהחליט להישאר חלק מהגוף. טיבה של אופוריה להתפוגג, אני יודעת. מתרגשת כמו ילדה קטנה, ובו זמנית - מפוכחת. אני לא יודעת מה יהיה עם מר עיניים טובות, אני יודעת שרוצה ממנו עוד, אני לא חותמת על זה שהוא רוצה בעצמו. קצת מסוכן לי, קצת מאוהבת, קצת יותר מדי, ולא אכפת. להינמס על התחושה הזו שאפשר להרגיש מחדש, כמו חתול שמתרפק על כביש אספלט חם. מתפנקת לי בחיוכים על הידיעה שאולי יש בעולם הזה בכל זאת מישהו אחר בשבילי, שגם לסבל יש סוף, שגם לי נמאס לכאוב.

שלא תטעו, אני עוד עלולה למרר בבכי או סתם לזלוג, יש לי נטייה כזו. ואם מר עיניים טובות לא יהיה בסביבה (טפו טפו), זה ייעשה בהרבה יותר קלות. אבל בינתיים, בינתיים רציתי להראות את התקווה הזו לכל מי שלא רואה את הסוף, לכל מי שנפרדו ממנה אתמול. בסופו של דבר, חודשים של מאבקים ומלחמות, ויתורים ונצחונות קטנים מסתכמים ברגע אחד, השחרור.