שתף קטע נבחר

שירה לא צריכה להקסים

"השירה לא מתחרה עם המדיות הפופולריות האחרות. שירה חשובה היא מעבדה עילית של שפה ושל תודעה". פרופ' גבריאל מוקד על המגמות העיקריות של שירה בישראל בתחילת המאה ה-21

אין בכוונתי הפעם להתמקד בכשרונות (או בכשלונות) הבולטים במִתחם "שירה 2010". בכוונתי לשרטט כאן את הבעיות והמגמות העיקריות של שירה בארץ בתחילת המאה הזאת – ולאו דווקא דיוקנאות אישיים של משוררים.


שירה ברחובות תל אביב. ללי ציפי מיכאלי (צילום: עידן הובל)

 

רבים סוברים כי המחלוקות בתחום הזה הן בעיקר אישיות, אך לדעתי (לפחות ככל שמדובר בי ובכתב-העת "עכשיו" שבעריכתי) המחלוקות האישיות נובעות ברובן דווקא מחילוקי-דעות רעיוניים, שאפשר גם לראותם כחילוקי-דעות אסתטיים או סמנטיים. (אמנם מובן כי יש גם מחלוקות אישיות הנובעות מפער בין החשבתו העצמית הסובייקטיבית של משורר זה או אחר לבין דעתם עליו של מבקרים או בטאונים שונים).

 

אם כן, ראשית, ברור כי השירה "נֶטו" היא כיום פופולארית הרבה פחות מאשר בימי ביאליק ואלתרמן, דוד אבידן

ויונה וולך. למעשה, היא עלולה להיתפס היום כשולית מאוד, לא רק מהבחינה החומרית והמו"לית, אלא גם מבחינת הפופולריות בקרב הדור הצעיר, למשל בהשוואה לסיפורת מצד אחד ולמדיות למיניהם מצד שני. אולם בכל זאת לשירה בעלת איכות נודע כיום - ואולי בייחוד כיום - תפקיד חשוב.

 

התפקיד החשוב והייחודי הזה כרוך בכך כי השירה איננה צריכה להתחרות לא עם הקסם שנודע לעיתים למדיות ההמוניות, ולא עם הפופולרית שלהם. שירה חשובה היא בעיניי מעבדה עילית של שפה ושל תודעה.

 

יתר-על-כן, לרוב – כמו במדעי הטבע – מן-הראוי שתהיה זו מעבדה ניסיונית, שנערכים בה ניסויים לשוניים ונפשיים חדשים. היא איננה צריכה להיות בלתי-מובנת בעיקרון, אך לעיתים היא דווקא יכולה להיות בלתי-מובנת בשעת חידוש משמעויות ומקצבים – לפחות סמוך לרגע פריצתה האסוציאטיבית למחוזות חדשים של תובנות וחוויה.

 

לא עניין של קסם

מכאן אעבור לעניין של הקסם, וממנו לעניין מעמדו של הנושא הפופולרי בשירה. בעניין הקסם הופיעו לאחרונה מאמרי ביקורת בולטים (של המשורר והמבקר מנחם בן ובעקבותיו – תוך כדי הרחבת הנושא – של המבקר ואיש האקדמיה ניסים קלדרון). הם הבחינו בצדק בכך כי הילת הקסם המיידי אופפת היום בעיקר את השירה המולחנת (כלומר מילים שיריות בליווי מוזיקה וזַמרים), והילה זו היא שמושכת כיום קהלים רבים, ובמיוחד קהלים צעירים, הרבה יותר משירה "נֶטו" מודפסת או מושמעת בטהרתה המילולית.

 

אבל מי קבע כי התפקיד העיקרי של שירה מרכזית וחשובה הוא להקסים? אמנם אפשר ששירה חשובה תהיה מלאת קסם – במרכזה או בשוליה – אך זה בכלל לא מתנה את חשיבותה. כך, למשל, גם אם יש ממדי קסם בחלק משירת התנ"ך, או בשירת אבן גבירול, ביאליק, אלתרמן או עמיחי, הרי זה רק היבט חלקי, שלא לומר נילווה, ולא מרכז רוחני בלעדי שלה. באורח דומה תואר "יפה" או "מקסים" רק יוריד מחשיבות הטקסטים הגדולים באמת, בין שהם של קפקא בסיפורת או של שייקספיר בשירה.

 

טעות נפוצה אחרת טמונה בדעה כי שירה המבטאת את משמעויות התקופה ובעלת השלכות אוניברסאליות צריכה להיות "שירת נושא", נגיד בעיקר פוליטית, סוציאלית, מִגדרית וכו'. תפיסה כזאת בעצם גוזרת על השירה להתחרות באופן חזיתי עם מסות וכתבות במדיה (ביניהן גם מסות וכתבות חשובות) ועם הסיפורת (אם כי גם הסיפורת איננה צרכה להיות משועבדת לעריצות הנושא המיידי ולהתחרות עם המדיה).

 

לדעתי, רק ענקי השירה מסוג מיאקובסקי וברטולד ברכט הצליחו להפנים ביצירתם נושאים סוציאליים ופוליטיים – ולמשוררים קטנים מהם "בכורת הנושא" היא דווקא מתכון בטוח לשטיחות. נתן אלתרמן ידע זאת ברוב יצירתו והבדיל בין קובצי-שיריו העיקריים, "כוכבים בחוץ" ו"שמחת עניים" לבין "הטור השביעי", הציבורי והפולמוסי שלו. לעומת זאת, אם משוררים כמו נתן זך ודליה רביקוביץ' לא הבינו זאת לעיתים, הרי באמת רוב שיריהם הפוליטיים אינם מעולים במיוחד. זו גם הסיבה שרוב השירה הפוליטית והמגדרית שלנו היא "על הפנים".

 

החיפוש אחר מעבדה נסיונית

אם אתייחס כאן רק לשירת "דור המדינה" על-פני ה"משמרות" השונות והמגוונות שלה משנות ה-50 עד היום, הרי ברור כי לא הקסם המיידי והפופולרי ולא הנושאים החברתיים הראשיים וה"שוטפים" עמדו במרכזה.

 

לא נתן זך, דוד אבידן ויהודה עמיחי, לא יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, לא מאיה בז'רנו וחזי לסקלי, ולא משוררי "עמדה" ואחריהם משוררי "כתם" ומשוררים צעירים נוספים (שאני רואה בהם את מירב ומיטב המחדשים בשירה העברית, "משמרת" אחרי "משמרת") לא היו ואינם משועבדים לאלילי הקסם המיידי והנושא החברתי הדחוף והחדשותי.

 

דווקא מתפיסות ומבחינות כלליות אלו שהן באמת לא-אישיות, משתמע היחס של כתב-העת "עכשיו" ושלי ל"כשרונות שבשטח". כך, למשל, ברור לי הכישרון של משוררות כאנה הרמן וסיון בסקין והכיוון התרבותי הרציני של עורך "הו!" דורי מנור. אך האם שירתם היא גם מעבדה ניסיונית של תודעה וחוויה?

 

הרי המעבדה שלהם היא בעיניי מוצרנת, פורמליסטית מִדי (כבולה בחבלי החרוז הישן). כן אינני מזלזל בכיוון פוליטי של בטאון "מטעם" והיוצרים שסביבו. אבל לדעתי, למשל מיטב יצירתו של עורך "מטעם" יצחק לאור היא דווקא אישית יותר בשירי נוף וגוף – ולא בשיריו הפוליטיים המכוונים נגד הממשלה.

 

נוסף לכך, אם אינני מייחס חשיבות מיוחדת לכיווני שירה של "אפיריון" ו"הכיוון מזרח" זה לא ממניעים אישיים, אלא רק מתוך תפיסה שהם "בונים" יותר מִדי על פולקלור. הרי אִילו היו יוצרים אשכנזיים מזרח-אירופיים הפועלים על-פי קווים פולקלוריים כאלה, במרכז יצירתם היו צריכים לעמוד דימויי צימעס, צ'ולנט, קרעפלאך וגפילטע פיש – במקום שירה מרכזית ישראלית ועולמית. הוא הדין בפסבדו-הלניות של "הליקון", גם זה לא עניין אישי.

 

בסיום הרשימה הזאת אציין כי תפיסת השירה שלי בתור מעבדה של עילית אין פירושה כי באליטה מצויים רק 3-4 שמות. תפישתי במשך 50 שנות הופעתו של "עכשיו" והפעילות שלי בביקורת ספרות היתה תמיד מתוך הנחה כי תיתכן אליטה של כשרונות רבים במקביל, ולא רק 3-4 "מובילים". בהתאם לגישה זו, יכולנו לפרסם  במשך חמישה עשורים קרוב למאה חמישים משוררים שכל אחד מהם הרים תרומה משמעותית מכשרונו.

 

עולם של כשרונות וחוויות

כהמשך לגישה זו, אני שמח לפרסם גם בחוברות הקרובות של "עכשיו" משוררים לא-מעטים המייצגים מגוון של כשרונות וחוויות. כך למשל, מופיעים בחוברות הקרובות לא רק משוררי "עמדה" (אריק א. ועמוס אדלהייט) ו"כתם" (יהודה ויזן ועודד כרמלי) שיצירותיהם מהוות בעיניי את "החוד הסמנטי" של השירה הצעירה, אלא גם יוצרים רבי כישרון רבים שכל אחד מהם מבטא אופציה חווייתית אינדיבידואלית, ייחודית ושונה מאחרים, ומוביל כיוונים פואטיים מפתיעים, ולא פעם גם רבי קסם.

 

אני יכול לציין את הבולטים שבשמות הללו: את שירתה המטאפיזית של אילנה יֹפֶה שהתפתחה ממש בשנים

האחרונות, את המשוררים הצעירים הקרובים ל"כתם": חגית גרוסמן, שלמה קראוס, נוית בראל ויואב עזרא; את שיריו ה"מטאליים" של רועי צ'יקי ארד, הבולט בחבורת "מעיין"; את שירתה האורבנית והארוטית של ללי ציפי מיכאלי שפועלת גם במדיום חדש של וידאו-שירה; האחיות שחורי הסוריאליות; את הטריו (השילוש) של "הו!" אנה הרמן, סיון בסקין ודורי מנור; את אדמיאל קוסמן, מירון איזקסון, גילית חומסקי ויוסף עוזר בתחום השירה הדתית יחד עם חבורת "משיב הרוח"; ואת חבורות "דקה", "כתובת" ועוד.

 

מובן כי נוסף לשמות אלה של יוצרים מוסיפים לפעול גם משוררים מרכזיים לא מעטים שתחילת יצירתם עוד בשנות ה-60 וה-70. אך ברשימה זו התייחסתי בעיקר ליוצרים צעירים ולחבורות ספרותיות שהחלו לפעול בשני העשורים האחרונים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מוקד. שירה עכשיו
צילום: אביגיל עוזי
לאתר ההטבות
מומלצים