ההנאה של האהבה שווה את ייסורי הפרידה?
יותר מדי פעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם יש היגיון בכלל להיכנס לעוד קשר זוגי. לא הייתי הולך לקזינו ומהמר בידיעה שהסיכוי שלי לזכות הוא נמוך ומחיר ההפסד גבוה, אז למה לא לעשות אנלוגיה גם לתחום הזוגיות?
אז ככה זה כשנזרקים לריקנות שמחוץ לקשר זוגי? ואולי לא. יותר מדי פעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם יש היגיון בכלל להיכנס לעוד קשר זוגי (נתעלם לרגע מהרצון לחזור לאחת והיחידה).
האם ההנאה הצרופה שחוויתי במשך כשנתיים שווה את התסכול, האשמה עצמית, כאב נפשי ופיזי כאחד, שאני מרגיש במשך כמעט שנה? האם האופוריה מספיק שווה בכדי לקחת סיכון נוסף ואולי שוב להתרסק הישר מהפסגה יחד עם כל התוכניות שהיו לי?
בנקודה מסוימת החלטתי שאולי עדיף להמשיך ככה, לבד
חוויתי מערכות יחסים בעבר, אבל דווקא האחרונה הביאה אותי למצב שבו אני רק מתחפר עמוק יותר בתוך אינסוף זכרונות, נע בין תחושת שנאה רגעית, כשנזכר בעוצמת הפגיעה המכוונת שלה בי, לבין המוכנות למחול לה על הכל, אפילו לשכוח, רק כדי לקבל את העבר בחזרה.
בנקודה מסוימת החלטתי שאולי עדיף להמשיך ככה, לבד, להפוך את עצמי לאטום כמה שאפשר מבחינה רומנטית, להתעלם מהן, מאלה שיעיפו אותי אל על ואז ירסקו אותי בלי להניד עפעף. למה להמר? אז נכון שהמצב הנוכחי גרוע, והגעתי למסקנה שאת כל הזכרונות שאגרתי לא אוכל להעלים, אז למה לי להוסיף עוד חוויות כאלה? עם כל הכבוד ליוליוס קיסר, בהחלט הספיקה לי פעם אחת כשבאמת הרגשתי את מה שהוא כנראה הרגיש כשברוטוס נעץ בו את הפיגיון.
חשבתי אפילו על הנזירים שדוחים את כל הסיפוקים האנושיים, לרגע זה אף נראה לי כמו פתרון לא רע למצבי – הרי ממילא אני לא קופץ על ההזדמנות לקשר רומנטי נוסף בגלל ההשוואות לאחת שגרמה לכל זה. אז למה לי לא להתנזר מזוגיות? ככה, בהצהרה ובלי קשר לדת, להתעסק רק בלסיים את התואר, עבודה וזהו. טוב, אולי גם פיינט גינס מידי פעם. אבל אז הבנתי שגם הנזירים מהמרים, הרי מי יודע? אולי בעולם הבא, שגם הוא הימור, יצחקו עליהם על עשרות שנים מבוזבזות בלי הנאה? ואולי לא.
באחד הימים שלחתי לה סמס, ככה סתם בלי סיבה
בלילה שאחרי המבחן האחרון לסמסטר הזה טסתי לחו"ל. באופן מפתיע, הצלחתי להתנתק לזמן מה, הרגשתי חופשי, המחשבות עליה פחתו, הזכרונות נתנו קצת מנוחה. אולי זה באמת כמו שאומרים, משנה מקום – משנה מזל..ואולי לא, כי באחד הימים שלחתי לה סמס, ככה סתם בלי סיבה, בידיעה שהיא לא תענה, אבל רק שתדע שאני עוד תקוע אי שם בעבר והיא עדיין אצלי בראש גם בקצה העולם.
סיימתי את השהות שלי בחו"ל הרבה יותר מהר ממה שתכננתי, חזרתי לארץ והתמקמתי לי שוב בבור שחפרתי לעצמי עד שטסתי. בלי תובנות חדשות, בלי מסקנות נחרצות ובטח בלי תוכנית פעולה לעתיד, אני פשוט ממשיך להתחפר ועוד לא עבר הגרר שיוציא אותי מהבור הזה. וכן, גם אחרי כל ההצהרות על דחיית אופציית הזוגיות, האנלוגיה בשקל בין עולם הזוגיות לעולם המהמרים, אני עדיין, בתת המודע הרחוק, אולי מקווה שיבוא הגרר הזה ויוציא את הגרוטאה מהבור. כי למרות נימת ההומור העצמי, למרות הכעס שגורם לי לרצות להיאטם רגשית ולשלוח את כולן לעזאזל, אני עדיין מרגיש שאני נקרע מבפנים, רכבות של מחשבות דורסות אותי מידי יום, לא מצליח להירדם בגלל זכרונות שצפים דווקא כשאני מחפש את הבריחה הרגעית שבשינה, ובעיקר - תקוע עם עודפי אהבה עצומים שתכננתי להמשיך להעניק לה, שלאט לאט הופכים לערימות רחמים עצמיים.
נראה שגם אם יגיע הגרר לחלץ את הגרוטאה מהבור, המשימה תכשל. ככה זה כשהגרוטאה בבור עוד תקועה על רוורס. וכן, אני עוד אוהב אותך, חתולי.
לפנייה לכתב/ת 
