שתף קטע נבחר

זמן פוצעים

לרגל שום דבר מיוחד, נדב יעקבי מביא את סיפוריהם של הכדורגלנים הכי כסחנים בכל הזמנים. למשל רוי קין, שגמר קריירה של שחקן מנצ'סטר סיטי ואפילו לא טרח להתנצל על זה - או פבלו אלפרו, שערך בדיקה רקטאלית לשחקן אתלטיקו מדריד ואפילו לא טרח להסביר את זה

המרסק: נייג'ל דה יונג

יכול להיות שבהשוואה ליתר השמות שמכסחים כאן מסביב, נייג'ל דה יונג הוא ילד טוב אמסטרדם. מה לעשות, הכדורגל היום הרבה פחות אלים וברוטלי ממה שהיה בעבר: השופטים מקפידים יותר לשרוק לעבירות, ולא מהססים להרחיק שחקנים על אירועים שפעם לא היו מזיזים להם את קצה הכרטיס. מה גם שהטלוויזיה לא מפספסת כמעט אף אירוע - גם כאלה שהשופטים לא רואים - ומרתיעה את הבריונים הסדרתיים. ובכל זאת מצאנו את הצדיק בסדום: אם יש כסחן מדופלם בכדורגל העולמי של היום, זה ללא ספק הקשר ההולנדי של מנצ'סטר סיטי.


 

נייג'ל "מכסחת הדשא" דה יונג אמנם רק בן 25, אבל כבר הספיק לנתץ כמה וכמה רגליים במהלך הקריירה הקצרה שלו - שתיים מהן רק בשנה האחרונה. לפני כחצי שנה, במשחק בין נבחרות הולנד וארצות הברית, הוא גלש בפראות ושבר את רגלו של הקשר האמריקאי סטיוארט הולדן; הריסוק השני והמאוד מתוקשר בא ממש לפני כמה שבועות, במשחק בין מנצ'סטר סיטי לניוקאסל. דה יונג, כהרגלו, גלש בעוצמה ובמהירות לעבר הקשר הצרפתי של ניוקאסל, חאתם בן ארפה. זה נראה רע מאוד: הרגל של בן ארפה נשברה בשני מקומות שונים. הוא איבד את ההכרה לזמן קצר והורד מהמגרש באלונקה, כשמסכת חמצן על פניו. אגב, הדבר הכי מדהים באירוע הזה? השופט החליט שלא מדובר בעבירה. אבל כבר מזמן הבנו שהשופטים באנגליה גרועים יותר מהשופטים בליגת הלוזון.


דה יונג מפרק את אלונסו במונדיאל האחרון (צילום: גטי אימג'ס)

 

בעקבות המקרה האחרון הזה הודיע מאמן נבחרת הולנד ברט ואן מארבייק כי הוא מנפה את דה יונג מהסגל לקראת המשחקים במוקדמות אליפות אירופה. "הפעם הוא הגזים", אמר ואן מארבייק כשהסביר לעולם את הצעד החריג שלו. ולא רק הוא קיבל את הסעיף. רבים אחרים ביקרו את סגנון המשחק של דה יונג - כולל יוהן קרויף, גדול שחקני הולנד, שאמר כי הוא מבזה את פני הענף בהולנד ואת המסורת של הכדורגל היפה.

 

ובאשר לוואן מארבייק, גם הוא לא יצא נקי מביקורת - כשהזכירו לו איך שלח את נבחרת הולנד למשחק הגמר של המונדיאל עם הוראות מפורשות לכסח את הספרדים ולמנוע מהם את משחק המסירות המפורסם. "לא אכפת לי לשחק מכוער כל זמן שאנצח", אמר ואן מארבייק. השיא היה כשדה יונג התעופף באוויר ושלח בעיטת קראטה לבטן של צ'אבי אלונסו. קשר ריאל מדריד אמר שבחיים לא בעטו בו בעוצמה כזאת, אבל השופט הווארד ווב (האנגלי, קיבינימט!) שלף רק כרטיס צהוב. כעבור כמה ימים הוא הודה שהיה צריך להוציא כרטיס אדום.

 

השוחט: אנדוני גויקוצ'אה

על השאלה הנצחית שמלווה את הכדורגל העולמי - מיהו השחקן הגדול ביותר בכל הזמנים - אין תשובה אחת. הוותיקים מאוד יגידו שזה פלה, מי שהיו ילדי הפרחים יישבעו שמדובר ביוהן קרויף, וכל מי שעדיין לא חגג 50 יגחך ויגיד שלזקנים האלה אין מושג כי לא היה ולא יהיה גדול יותר ממראדונה. אבל בכל מה שקשור לכיסוחים, אין שום מחלוקת: המנ־מניאק הגדול ביותר בהיסטוריה של הכדורגל הוא אנדוני גויקוצ'אה, "הקצב מבילבאו". נקודה.

 


נשחט על ידי הקצב. דייגו מראדונה (צילום: רויטרס)

 

אתלטיק בילבאו, קבוצת הדגל של הכדורגל הבאסקי, ממשיכה לדבוק בקנאות במסורת המקומית. מעולם לא שיחק בה שחקן שאינו באסקי, כך שעל שחקני רכש זרים אין בכלל מה לדבר. ומאחר שחבל הבאסקים הוא בסך הכל אזור לא גדול בצפון ספרד, מבחר הכישרונות שעומד לרשות הקבוצה די מצומצם. בגלל זה סיגלה לעצמה אתלטיק סגנון משחק לוחמני ובלתי מתפשר, שמבוסס בעיקר על רוח קרב ופחות על ניצוצות של גאונות.

 

בתחילת שנות ה־80 היתה לבילבאו קבוצה מצוינת, שבנוסף ללוחמים ללא חת היו בה גם כמה שחקנים לא רעים בכלל. והיה לה גם מאמן צעיר, חאבייר קלמנטה, שהחליט לזכות באליפות ספרד ולהשאיר אבק לריאל מדריד ולברצלונה של דייגו מראדונה וברנד שוסטר הגרמני. לשם כך הוכשרו כל האמצעים, והמאמן עודד את השחקנים לשחק על סף האלימות - שמו האמצעי של גויקוצ'אה.


מקום העבודה האידיאלי לגויקוצ'אה (צילום: שגיא קופר)

 

ל"גויקו" יצא שם של בלם שלא לוקח שבויים, כזה ששחקני היריב פשוט פחדו לשחק מולו. אבל אף אחד לא היה מוכן למה שקרה ב־24 בספטמבר 1983 בקאמפ נואו, כשבילבאו התארחה למשחק ליגה אצל בארסה. הכדור היה אצל מראדונה, שהתחיל לכדרר לכיוון השער. גויקוצ'אה שעט מאחוריו כמו משאית שאיבדה את הברקסים, ונכנס ברגל של הארגנטינאי בכל העוצמה. גם כשרואים את הקטע הזה ביוטיוב היום, אחרי 27 שנה, הדם קופא בעורקים: זה פשוט נראה כמו ניסיון התנקשות.

 

מראדונה התקפל לשניים. הוא סיפר שברגע הראשון היה בטוח שהוא סיים את הקריירה. לכל שחקן אחר היה לוקח קרוב לשנה להתאושש מפציעה כזאת; לו זה לקח ארבעה חודשים, אבל בעקבות האירוע הוא בחר לעזוב את הכדורגל הספרדי האלים ולעבור לאיטליה.

 

והקצב מה עשה? תלה לראווה את הנעל הפוצעת בסלון ביתו. ההתאחדות הספרדית השעתה את גויקוצ'אה ל־16 משחקים, ובהמשך קצבה את העונש לשמונה משחקים בלבד. והאוהדים? לא רק שלא כעסו על גויקו שלהם, אלא מיהרו להפוך אותו לאליל. מבחינתם הוא מעולם לא היה "הקצב מבילבאו", אלא "הענק מאלונסוטגי". כך או כך, ובניגוד ללא מעט בריונים במקצוע, גויקוצ'אה היה גם כדורגלן בכלל לא רע, ורשם 39 הופעות במדי נבחרת ספרד. בשנים האחרונות הוא הפך למאמן, וכנראה ששיא קריירת האימון שלו היה ההחתמה של רונן חרזי בסלמנקה - אירוע שאף אחד, בטח לא הקצב בדימוס, עדיין לא הצליח להתאושש ממנו.

 

המנטרל: קלאודיו ג'נטילה

פירוש שם המשפחה של קלאודיו ג'נטילה הוא "עדין", ואם זה לא צחוק הגורל, אני לא יודע מה כן: ג'נטילה היה אחד משחקני ההגנה הקשוחים ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האיטלקי, וכנראה השומר האישי הטוב ביותר שהיה אי פעם. 17 שנים מפוארות הוא תרם לכדורגל, ובמהלכן כיכב ביובנטוס הגדולה של שנות ה־70 וה־80 לצד ענקים כמו מישל פלאטיני, רוברטו בטגה, פאולו רוסי ווזביגנייב בונייק. הם דאגו להביא את הקסם, הברק והשערים - הוא דאג לפרק את הרגליים של היריבים. 


ג'נטילה שמר לו על הגב. מישל פלאטיני (צילום: AP)

 

לשיא התהילה זכה ג'נטילה במונדיאל של 1982 בספרד. נבחרת איטליה הגיעה למונדיאל ההוא עם שאיפות גבוהות, אבל התחילה רע. היא סיימה את כל שלושת המשחקים בשלב המוקדם בתיקו, ורק מפני שכבשה שער אחד יותר מקמרון העפילה לשלב השני. שם איתרע מזלה של איטליה והיא נפלה ל"בית המוות" יחד עם הפייבוריטית הגדולה ברזיל ועם ארגנטינה, אלופת העולם מ־1978 שהתאבזרה בילד הפלא החדש דייגו מראדונה.

 

אחרי הסיבוב הראשון האיום והנורא, אף אחד לא נתן סיכוי לאיטליה. במשחק הראשון, מול ארגנטינה, איטליה היתה מצוינת וניצחה 1:2. ג'נטילה נצמד למראדונה משריקת הפתיחה, ופשוט לא עזב אותו. וכשמראדונה הצליח פעם או פעמיים לברוח, העדין בעט בו והפיל אותו בלי שום סנטימנטים. כשהתבקש להגיב אחרי המשחק על התלונות שמראדונה השמיע בעניין, הוא אמר: "אני מצטער, אבל כדורגל הוא לא משחק לבלרינות".


סוקרטס, דינו זוף ואברהם קליין במונדיאל 82 

 

המשחק הבא של איטליה היה מול ברזיל הגדולה של סוקרטס, אדר, פלקאו וזיקו - הנבחרת הטובה והמרהיבה ביותר בטורניר. כולם זוכרים מהמשחק הזה, שבו איטליה ניצחה 2:3, את השלושער של פאולו רוסי. אבל אם תשאלו את זיקו, הוא יספר לכם בעיקר על ג'נטילה: כשהקבוצות ירדו למחצית צעד זיקו לחדר ההלבשה בחולצה קרועה לחלוטין, עדות אילמת לשפטים שביצע בו ג'נטילה.

 

העבריין קיבל רק כרטיס צהוב מהשופט הישראלי אברהם קליין, מה שמנע ממנו לשחק בחצי הגמר מול פולין, אבל הוא חזר כמו גדול לגמר במדריד מול מערב גרמניה. שם הוא נתן עוד תצוגת הגנה מושלמת, כשחיסל באלגנטיות את קארל היינץ רומיניגה. זוכרים מה נגמר אז? איטליה ניצחה 1:3, וזכתה בגביע העולמי.

 

המחבל: ויני ג'ונס

ויני ג'ונס, מי שהיה המנהיג האמיתי של ה"קרייזי גנג", הכינוי שהוענק לווימבלדון בימיה הגדולים, מחזיק בשיא שכנראה לא יישבר לעולם. זה היה בתקופה הקצרה ששיחק בצ'לסי, ב־1992, וזה קרה שלוש שניות משריקת הפתיחה של המשחק נגד שפילד יונייטד: עבירה על דן ווייטהאוס העניקה לג'ונס את הכרטיס הצהוב המהיר ביותר בהיסטוריה. "כנראה שבאותו יום באתי מסטול מדי, פראי מדי, חזק מדי או מוקדם מדי", מסר ג'ונס את הגירסה שלו לאינסידנט. "לא ייתכן שאחרי שלוש שניות הגעתי מאוחר מדי לתיקול".

 

רגע התהילה הראשון שלו היה כנראה ב־1986, בעונה הראשונה בווימבלדון, כשהמצלמות קלטו אותו אוחז באשכיו של כוכב טוטנהאם פול גאסקוין. בשאר הרגעים הוא היה שחקן לא מאוד מרשים, אבל מאמנים אהבו אותו בגלל העוצמה הפיזית והמוטיבציה שלו, אותה מוטיבציה שהביאה אותו גם לנבחרת וויילס. העניין הוא שכאנגלי בן אנגלים, לא היה לו שום סיכוי לשחק בנבחרת. אבל הוא לא נתן לעובדות לבלבל אותו, חפר בשורשים והגיע עד סבתא שלו, שבמקרה נולדה בעיירה קטנה בוויילס. זה הספיק לו כדי לקבל את הזימון המפתיע.


ויני ג'ונס מעל סטויצ'קוב. כסחן מדופלם (צילום: גטי אימג'ס) 

 

ב־1992, ממש בשיא הקריירה שלו, נבחר ג'ונס לתפקיד הקריין בקלטת הווידאו המפורסמת "האנשים הקשוחים של הכדורגל". בקלטת תועדו כל אותם כסחנים גדולים וכל אותן עבירות מצמררות, וג'ונס לא רק תרם את קולו, אלא גם השיא עצות לכסחן המתלמד. הסיפור הזה הסתיים כמובן בביקורת קשה ביותר, וגם בקנס של 20 אלף פאונד והשעיה לחצי שנה מהמגרשים. סם חמאם, היו"ר הלבנוני של ווימבלדון, זעם גם הוא וכינה את ויני ג'ונס "מוח של יתוש".


ז'ינולה מול רוזנטל: "לא מגיע לג'ונס להיחשב כדורגלן" (צילום: גטי אימג'ס)

 

דויד ז'ינולה, הכוכב הצרפתי של ניוקאסל וטוטנהאם, אמר: "לא מגיע לוויני ג'ונס להיחשב לכדורגלן. נכון, לחטוף בעיטות זה חלק מהמשחק, גם בצרפת וגם באנגליה. אבל השערורייה הגדולה היא שאחד כמו ג'ונס הופך להיות כוכב בגלל זה, מוציא קלטות וידאו והופך למודל לחיקוי לילדים". לג'ונס מצידו כל זה לא הזיז יותר מדי. "כזה אני", הוא אמר פעם. "אחד שלקח את האלימות מהיציע והוריד אותה למגרש".

 

הנוקם: רוי קין

הוא היה קשוח, הוא היה בוטה ואכזרי, והוא גם היה כדורגלן ענק. אלכס פרגוסון משוכנע עד היום שרוי קין הוא השחקן הטוב ביותר ששירת במדי במנצ'סטר יונייטד; הוא גם חשב בשלב מסוים שקין צריך להיות האיש שיירש את מקומו כמנג'ר של הקבוצה.

 

קין גדל במשפחה דלת אמצעים בעיר קורק שבדרום אירלנד. הספורט המועדף עליו כילד היה איגרוף, וכבר בגיל תשע הוא התחיל להתאמן במועדון מקומי. אבל מהר מאוד התברר שהוא מוכשר יותר על מגרש הכדורגל, ומאז הוא נאלץ לפרוק את האגרסיות על הדשא. לשמחתו, הקבוצה המקצוענית הראשונה שלו היתה נוטינגהאם פורסט, שם פגש את המנג'ר האגדי בראיין קלאף - אחד שהחזיק באמונה כי לפעמים צריך לתת לאגרופים לדבר.


קין ושמייכל. הנוקם בע"מ (צילום: גטי אימג'ס)

 

ב־1993 עבר קין למנצ'סטר יונייטד, וב־12 השנים הבאות הפך לאחד הסמלים הגדולים של הקבוצה ולמנהיג הבלתי מעורער על המגרש. פרגוסון הבין מיד שהקשר האירי הזועם הוא האיש שיקרין על כל השחקנים שסביבו, וינחיל להם את רוח הקרב שלו.

 

וזה עבד: שבע אליפויות וארבעה גביעים הביא קין הביתה, ועד היום הוא הקפטן המצליח ביותר בהיסטוריה של המועדון. בשנת 2000 הוא גם נבחר לכדורגלן השנה באנגליה. מנגד הוא התפרסם גם במשחק הברוטלי שלו; האיש סיים את הקריירה עם 13 כרטיסים אדומים, שיא בכדורגל האנגלי (אבל שימו לב, לא הכדורגל הבריטי. אל השיאן הזה עוד נגיע). קין ממש אהב את הכניסות החזקות, את העימותים הפיזיים, את קרבות המגע. והוא גם ידע ששחקני היריב מפחדים ממנו.

 

מה שמעיד יותר מכל על אופיו ואישיותו של רוי קין הוא אירוע מתגלגל שהחל במשחק הליגה מול לידס בעונת 8־1997. קין ניסה לתקל את אלף־אינגה האלאנד, הקשר הנורווגי של לידס, ונפגע בעצמו. האלאנד העצבני התייצב מעל קין ששכב על הדשא ופתח עליו פה: הוא האשים אותו שניסה לפגוע בו, וגם שהוא מנסה להתחזות לפצוע כדי שלא להיענש (האמת היא שקין לא ניסה להתחזות. הפציעה אכן היתה קשה והוא לא חזר לשחק בעונה ההיא). ארבע שנים לאחר מכן, בדרבי מול מנצ'סטר סיטי, קין נכנס בעוצמה אדירה ברגל של האלאנד, שהספיק להחליף קבוצות מאז המפגש הקודם עם קין. האלאנד שבר את הרגל, ולמעשה סיים ביום ההוא את הקריירה.


שוטרים אנגלים אמיצים עם רוי קין (צילום: רויטרס) 

 

קין לא מחה כשקיבל את האדום, וגם לא כשהושעה לשלושה משחקים ונקנס ב־5,000 פאונד. אבל הפרשה לא הסתיימה בזה. באוגוסט 2002 הוא פירסם את האוטוביוגרפיה שלו, וכתב שם: "חיכיתי יותר מדי זמן לרגע הזה. נכנסתי בו הכי חזק שיכולתי. הכדור לא עניין אותי. אמרתי בליבי: 'קבל את זה, חתיכת מזדיין, ולעולם אל תעמוד מעלי ותקשקש על פציעות מבוימות". לנוכח ההודאה הזאת באשמה החליטה ההתאחדות האנגלית להשעות את האוטוביוגרף לעוד חמישה משחקים, ולקנוס אותו ב־150 אלף פאונד.

 

"לא היו לי שום חרטות", אמר קין בתגובה לעונש. "הגישה שלי היתה ברורה: שילך להזדיין. בסופו של דבר הוא קיבל את מה שמגיע לו".

 

הבודק: פבלו אלפרו

לאושרם של חלוצי הליגה הספרדית, בגיל 36 עמד הבלם של סביליה באמצע המגרש, נופף לאוהדים לשלום ובכה כמו תינוק. ככה עזב "דוקטור מוות" לא מעט שנות משחק קשוחות ומכאיבות במיוחד, שבמהלכן הצליח להשלים תואר דוקטור ברפואה: בכל יום ראשון הוא היה מקצץ רגליים באיצטדיון רמון סנצ'ס טיחואן, וביום שני מגיע לבית החולים כדי לטפל בפצועים.


האורולוג. אלפרו מנסה לעצור את רונאלדו (צילום: גטי אימג'ס)

 

פבלו אלפרו הוא כנראה מהכדורגלנים האינטליגנטיים ביותר שהיו אי פעם, ואנשים שמכירים אותו מספרים על בחור חביב ורגיש. אבל במדים של סביליה הוא היה הופך לאדם אחר, כזה שלא רואה בעיניים: ברזומה שלו על הדשא רשומים 25 כרטיסים אדומים, יותר מכל שחקן אחר בתולדות הכדורגל הספרדי. באחד המשחקים מול ריאל מדריד, סתם בשביל הדוגמה, הוא דרך בכוונה על המגן הבינלאומי מיצ'ל סלגדו באזור הכי כואב בפלג הגוף התחתון. השופט לא הבחין במה שקרה, אבל מצלמות הטלוויזיה דווקא כן; אלפרו הושעה מיד לארבעה משחקים.

בסביליה נהנה אלפרו משיתוף פעולה עם רוצח סדרתי אחר, חאבי נבארו, אלא שהוא היה הכי מרשים בביצועי הסולו שלו. בהקשר הזה זכור משחק מול אתלטיקו מדריד שבו הנציחו אותו המצלמות דוחף אצבע לרקטום של טוצ'ה, שחקן אתלטיקו. כשהעיתונאים שאלו את אלפרו מה בדיוק הוא חיפש שם, הדוקטור ענה: "אני אעשה הכל כדי להגן על הקבוצה שלי".

 

איך קשורה אצבע בתחת לענייני הגנה אני לא בדיוק מבין, אבל רוברטו פאלומר, בעל הטור המפורסם של העיתון "מארקה", סיכם זאת כך: "פבלו אלפרו לעולם לא מסיר את החלוק הלבן. מדובר בסך הכל באורולוג שעושה את עבודתו בכל עת. אתה מתכונן לבעיטת קרן, ולפתע הוא בודק לך את הפרוסטטה. אין הרבה רופאים שיעשו את זה".

 

המתעסק: צ'יק צ'רנלי

הכי פחות מפורסם מהכסחנים הגדולים בהיסטוריה, אבל הגיע הזמן לעשות היכרות עם שיאן הכרטיסים האדומים בכדורגל הבריטי: ג'יימס קלהאן צ'רנלי, או בכינויו הידוע "צ'יק", חטף במהלך 20 שנות הקריירה שלו לא פחות מ־17 כרטיסים אדומים. אין אף שחקן אחר, באנגליה או בסקוטלנד, שהגיע לכמות המכובדת הזאת. צ'רנלי עבר לא פחות מ־21 קבוצות, כמעט כולן בסקוטלנד, אם כי היו לו גם גיחות קצרות לאנגליה (בולטון) ולשוודיה (דיורגארדן).

 

בשום מקום הוא לא החזיק מעמד יותר מדי זמן, בעיקר בגלל האופי הסוער והפתיל הקצר שלו. לא היתה קבוצה שבה הוא לא נקלע לצרות, ובכל אחת מהן הוא השאיר כמה שיניים שבורות ואפים מדממים. הקבוצה שצ'רנלי הכי מזוהה איתה היא פרטיק תיסל, שבה עשה ארבע קדנציות ובה גם סיים את הקריירה ב־2003, כשהתקרב לגיל 40. באחת העונות הראשונות בקבוצה הוא הותקף במהלך אימון בידי שני אוהדים, שהסתערו עליו עם חרבות סמוראים. למרות שהזרוע שלו נחתכה במהלך הקרב, צ'יק לא איבד את העשתונות: הוא תקף בחזרה עם כמה מחבריו לקבוצה, וסידר לשני המתחזים היפנים את הצורה במכות רצח. 


 

מבחינתם של אוהדי פרטיק, צ'רנלי הוא גדול השחקנים של הקבוצה בכל הזמנים, ואינספור שירי הלל חוברו לכבוד רוח הקרב שלו. אבל האמת היא שמבחינה מקצועית נטו הוא היה בסך הכל שחקן בינוני, אם כי פעם אחת היה על סף חתימה במנצ'סטר יונייטד, אחרי שהצטיין במשחק ידידות באולד טראפורד. בסופו של דבר, הגיוני שהוא נשאר בסקוטלנד - חבל ארץ שיודע להעריך משוררים, שתיינים וכסחנים. גם כיום הוא בגלאזגו, ואם תרצו תמצאו אותו בכל ערב בפאב שלו, "דה תיסל". כן, אני יודע, סוף מפתיע.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
לא סימפטי. כסחן. רוי קין
צילום: איי פי
מומלצים