על אחריות, שכר ועונש

למרות שלא הכל כלול

מתוך האש הנוראה שכילתה חורש, בתים ואולי כמה קריירות ציבוריות, הצליח לצאת, כנראה, משהו חיובי. בין המושיעים הרבים, שהזעיק לכאן מכל רחבי תבל ראש-הממשלה השולט במצב, היו גם הטורקים, שאחרי כיבוי הלהבות גילו נכונות לכבות איתנו להבות מדיניות. רוח האחווה הקלה הביאה איתה מפגשים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים וטורקים בז'נבה, ומשם עלו קולות ראשונים של פיוס אפשרי.

הוויכוח על זקיפות הקומה הלאומית, הצדק שבהתנצלות והצורך בפיצוי עוד יינטש כאן בעוצמות החביבות עלינו. אבל גם אם היחסים לא יחזרו לקדמותם הרומנטית (והם לא יחזרו), אין ויכוח על חשיבות הקשר עם טורקיה - שנכון לעכשיו לא מחזיקה שגריר בתל-אביב ולא מאשרת מינוי שגריר חדש באנקרה.

דווקא בגלל שטורקיה נדחקה מאירופה והתקרבה לאיראן, לסוריה ולחמאס, דווקא בגלל שיש לנו סיבות טובות להיות מודאגים מהמגמה, חשוב לנסות ולבלום אותה. לרפובליקה הטורקית משקל ומשמעות באזורנו הנפיץ, ולמרות שהייתה מה-זה לא נחמדה כלפינו בשנתיים האחרונות, היא עדיין ממלאת תפקיד על מפת האינטרסים הישראלית. שווה לעשות מאמץ, אפילו לא נעים, כדי שלא תהפוך למדינת אויב רשמית. אם תרצו, עוד מקרה שבו עדיף להיות חכמים ולא צודקים.

על האש

שבוע עבר, הכל נטחן עד אפר ועפר, ועדיין, לא יכול להיבחר שום "רע" מלבד ההתבזות שבהתמודדות עם השריפה על הכרמל. ואם מישהו היה זקוק לו כדי להשתכנע, בא דו"ח מבקר המדינה ומצא עוד לפני האסון את מה שבער מול עינינו במהלכו: מחסור בכבאים, מחסור בציוד, מחסור בכלי רכב - ומעל הכל, מחסור באחריות של הגורמים הממשלתיים, החל בשר הפנים, דרך שרי האוצר והביטחון ועד ראש-הממשלה. שכונה אחת גדולה, מוזנחת, דליקה ומסוכנת.

מפלס החרפה רק עלה למראה אורגיה של חילופי האשמות ומנוסה מאחריות שמשתוללת מאז שככה האש. תפוח האדמה הלוהט הוא אכן השר הממונה, שכמה מפניני תגובותיו יהירות ומקוממות, אבל אלי ישי ממש לא לבד במחדל. יש אפילו שמץ אמת בטענותיו, שחלק משונאיו, דתית או עדתית, מנצלים את ההזדמנות כדי לסגור איתו חשבון. ועדיין, הזוועה התרחשה במשמרת שלו.

ייתכן שנתניהו צודק. ייתכן שאין צורך בוועדת חקירה, כי המסקנות העגומות שנים כבר כאן. אבל המבקר קבע שהממשלה הנוכחית הפקירה את אזרחיה. כיוון שקשה להניח שהיא תעניש את עצמה, מעניין יהיה לראות אם האזרחים למדו משהו מהסיפור הנורא ויידעו להפקיר את מפקיריהם ביום הבחירה.

טובעים במספרים

בתזמון מושלם, צצה בטלוויזיה פרסומת חגיגית למקורות, שמעלה על נס את פועלה

 ובונה את תדמיתה. חיוניות הפרסומת היקרה אינה מוטלת בספק, על רקע העובדה שכל אחד מאיתנו יכול בכל רגע להעדיף את המתחרים - רשות המים הסורית, לדוגמה. אפשר להבין את אושרם של פועלי המים והחשמל, ואפשר גם היה להצטרף בשמחה לשמחתם, אלמלא העיבו עליה מספרים אחרים. אי שם בתחתית טבלת השכר מונחים עובדי מגזרים מיותרים, ובהם הבריאות, הרווחה והחינוך. את השכר הממוצע הם רואים רק מלמטה, וחלקם - נגיד, המורים - נהנו ברבעון האחרון מירידה ריאלית. הודות לבריאותו ולשפיותו של המשק הישראלי, מים וחשמל הם עוד יכולים להרשות לעצמם.

אוי לאוזניים

"כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, ל"ד)

"אנחנו לא צריכים לעזור

 לערבים להשתרש בישראל"

(הרב שלמה אבינר, מחותמי מכתב הרבנים האוסר להשכיר או למכור דירות לערבים)

קבל עדכון, כבודו: הם לא צריכים את העזרה שלך. או את האישור שלך.

"אני לא קורא לזה גזענות. אני קורא לזה היבדלות" (הרב יוסף שיינין, מחותמי מכתב הרבנים האוסר להשכיר או למכור דירות לערבים)

כמה גזענים פגשת שקוראים לאידיאולוגיה שלהם בשמה?

"לפני שקופצים על הרבנים כדאי לבדוק כמה ערבים חברים בקיבוצי השומר הצעיר" (ח"כ אריה אלדד)

דמגוגי, קנטרני, מתחמק מהשאלה - אבל שווה מחשבה