"עץ החיים": חכו לפני שתקטפו את הפירות
האם סרטו המצופה של טרנס מאליק הוא יצירת מופת מורכבת או נפיחה אינטלקטואלית יהירה? אין תשובה חד משמעית ויתכן כי ידרשו שנים כדי לקבוע את מקום "עץ החיים" בתולדות הקולנוע, אבל כבר עכשיו אפשר להעריך את תעוזתו ומיומנותו של הבמאי
מה עושים עם "עץ החיים"? מצד אחד, סרטו של טרנס מאליק, הזוכה הטרי בפרס דקל הזהב, הוא יצירה שאפתנית, מטאפיזית, עוצרת נשימה לעיתים ביופייה, שמדברת בשפה קולנועית שונה וייחודית. מצד שני, זהו סרט נפוח מחשיבות עצמית, תוהה על סוגיות דתיות ופילוסופיות עמוקות (ומתיימר לפתור אותן בשעתיים ורבע), ונדמה, במחילה, שטחי.
מצד שלישי, הלוא האשמות דומות הוטחו לפני 43 שנה גם ב"2001, אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. האם "עץ החיים" הוא יצירה שגדולתה עוד תתגלה (בפני מי שלא ממהרים להכריז עליה כבר עכשיו ככזו), או שמדובר במה שבהעדר הגדרה אחרת נכנה אותו "נפיחה אינטלקטואלית"?
כך או כך, התגובות הקיצוניות להדהים, שמעורר הסרט מאז נחשף בפסטיבל קאן האחרון, הן ההוכחה שמדובר ביצירה שהמילים "פרובוקטיבית", "מאתגרת" ו"חידתית" קטנות עליה. קולנוע שהוא בעיקרו חווייתי. במילים אחרות, הציון דלעיל שמוענק לסרט עשוי להשתנות עם כל צפייה נוספת.
מעץ יצא מתוק?
עלילת "עץ החיים" - אם זהו אמנם המושג להתייחס באמצעותו לחיזיון שעל הבד - מתנהלת על הספקטרום שבין וידיאו ארט אבסטרקטי לסיפור התבגרות המתרחש בטקסס של שנות ה-50. זוהי, אם תרצו, אודיסיאה אינטימית שגיבורה הוא בנו הבכור (האנטר מקראקן) של אב עריץ, המנסה למצוא את מקומו בסבך העולם.
פיט כאב קשוח עם ילדיו ב"עץ החיים"
האב (בראד פיט בטוב ובתובעני שבתפקידיו) הוא איש צבא לשעבר, ששליטתו באשתו ובשלושת בניו (שאחד מהם עתיד למצוא את מותו בנסיבות טרגיות) הינה מוחלטת. במערך המשפחתי הוא מייצג את סדרי הטבע, בעוד האם (ג'סיקה צ'סטיין) מסמלת, כמובן, את החסד והאהבה.
הסיפור הזה, שמאליק מקפיד להדגיש את היבטיו האדיפאליים-המיתיים, נחתך לדימויים בראשיתיים, שכוללים את המפץ הגדול, ראשית החיים על פני כדור הארץ, תופעות טבע מרהיבות, הבלחות אור אקספרימנטאליות, ואפילו משפחת דינוזאורים שמערכת היחסים בתוכה מכילה את ה-DNA של הסיפור שבהמשך.
במקביל מובא פה סיפור המתרחש בימינו, ובו הבן הבכור, עתה ארכיטקט מצליח, נודד בין נופים אורבאניים לזיכרונות ילדותו, ותוהה על "התוכנית הגדולה" ועל מקומו של האדם בתוכה. שון פן, שמגלם את הבן בבגרותו, מתהלך בסצינות המועטות שבכיכובו בארשת מוטרדת משהו, אבודה קמעא, ומזכיר את גיבורי סרטיו המנוכרים, האופנתיים לזמנם, של מיכאלנג'לו אנטוניוני האיטלקי.
פן. נודד בתודעה בין העיר למדבר
שאפתנותו (ויש שיאמרו: המגלומניה) של "עץ החיים" טמונה בניסיונו של מאליק לייצר זיקה בין ההרהור הדתי-רוחני על מעשה הבריאה וההיסטוריה של היקום לבין הסיפור המשפחתי, האינטימי והאוטוביוגרפי בחלקו. הסרט נע במעגלים של מוות וחיים, התייחסויות מפורשות לספר איוב ולתהייה על אודות גילויי הרוע בעולם, געגועים מלנכוליים לגן העדן האבוד, פיוס והשלמה, וגם לא מעט ממבו-ג'מבו ניו אייג'י. כל אלה עטופים בפסקול אקלקטי שכולל קטעים משל באך, מאהלר, פרייזנר וברליוז – רשימה חלקית בלבד.
הטראנס של מאליק
האמביוולנטיות סביב "עץ החיים" מקורה, במידה רבה, בחידה ששמה טרנס מאליק ובמסך הערפל, שליווה את ההמתנה לסרטו הנוכחי. מאליק, שהחל את דרכו הקולנועית בשנות ה-70 עם שתי יצירות המופת "שבילי הזעם" (1973) ו"ימים ברקיע" (1978), נעלם מאז והפך למעין מקבילו הקולנועי של ג'יי.די. סאלינג'ר - מיתוס הוליוודי חידתי, שבמה שנדמה כשיאה של הקריירה הקולנועית שלו, בחר לפרוש מבימוי (הוא ידוע כמי שמסרב בעקביות להתראיין ולהצטלם, ולפסטיבל קאן האחרון אף שלח את סרטו בלעדיו).
הקאמבק שלו, אחרי עשרים שנות שתיקה (שבמהלכן שהה תקופה ארוכה בפריז), עם הדרמה המלחמתית הנפלאה "הקו האדום" (1998), היה ללא ספק האירוע הקולנועי החשוב של אותו עשור (הוא אף הפתיע וכיבד בנוכחותו את פסטיבל הסרטים בירושלים של אותה שנה, שם גם נפלה בחלקי הזכות לפגוש בו).
שבע שנים אחר כך הגיע "העולם החדש" (2005), גירסתו המפוכחת לסיפור פוקהונטס, ועתה "עץ החיים", סרטו החמישי בסך הכל בקריירה, שנפרשת על פני ארבעה עשורים.
ג'סיקה צ'סטיין כאם האוהבת ב"עץ החיים"
הציפייה המיסטית כמעט למוצא פיו האמנותי של מאליק (בימים אלה הוא כבר סיים את צילומי סרטו הבא, דרמה רומנטית בכיכובם של בן אפלק ורייצ'ל מקאדמס), התעצמה בשבע השנים שחלפו מאז סרטו הקודם.
השמועות, שדלפו במהלך תקופת ההמתנה הממושכת, ידעו לספר ש"עץ החיים" הוא למעשה התנעה מחדש של פרויקט פרהיסטורי מסתורי בשם “Q”, שמאליק החל לעבוד עליו עוד בשנות ה-70, ושאמור היה לעסוק בהתפתחות החיים מבעד לתודעתו של מינוטאור חולמני. הסרט המתוכנן, דווח עוד, יוקרן ב-IMAX, כך שהדינוזאורים הדיגיטליים ייראו בגודל טבעי.
בעל הבית השתגע?
אז מה עושים עם "עץ החיים"? קשה שלא להעריך את השילוב של אינטלקטואליות, חוש אסתטי מפעים ומידה ראויה של אקסצנטריות, שהפכו את מאליק לאמן קולנוע אידיוסינקראטי במלוא מובן המילה.
תנועות המחול האלגנטיות של המצלמה האחוזה ביד (ידו של עמנואל לובצקי), ה"ג'אמפ-קאטס" (עריכה המחברת בין צילומים של אותו אובייקט ממיקומי מצלמה שונים) המעודנים, הקריינות הפיוטית שבאה רוב הזמן על חשבון דיאלוגים, והדימויים החלומיים – הפכו לתו הזיהוי של השירה החזותית והמדוברת בסרטיו.
מקראקן (מימין) כג'ק ופיט כאביו. סיפור קטן-עצום
הניסיון לחבר בין הרעיונות הגדולים לדרמה האנושית הצנועה נדמה רוב הזמן נפוח ומתפקע מ"אמנותיות-יתר" (כן, יש דבר כזה). החיטוט בנושאים דתיים, טרנסצנדנטיים, ללא שמץ של פרודיה עצמית, ראוי להערכה. אבל הצגתם הישירה בסרט, מנקודת מבטו של נער מרדן ומתבגר (מאליק?), הופכת בהדרגה למעיקה ומייגעת.
וכך, במהלך הצפייה אתה מוצא עצמך תוהה שמא הפומפוזיות הנלעגת של וים ונדרס והספיריטואליזם המעצבן של סרטי אלחנדרו גונזלס אינאריטו ("בבל") אינם אלא סוג של נגיף שדבק, חס ושלום, במאליק.
אפשר בקלות ללעוג על היומרה והרהב, שמנחים את מאליק בסרטו הנוכחי (הקרנתו בפסטיבל קאן האחרון אכן לוותה בשריקות בוז לצד קריאות התפעלות), ו"עץ החיים" הוא ללא ספק אחד הסרטים היהירים בתולדות הקולנוע. יצירה שתפלג אפילו את מעריציו המושבעים של מאליק, בהם הח"מ. אבל בה בעת, זוהי התייחסות רדוקטיבית לסרט, שמאחוריו לפחות עומדת מחשבה גדולה.
