ברוגז ברוגז לעולם: הקרבות הגדולים של המוזיקה

עפרה Vs ירדנה

באחד הראיונות שלה מהשנים האחרונות סיפרה ירדנה ארזי שבתקופת קרבות האייטיז המרים, להלן קרבות ירדנה-עפרה, היא תמיד תהתה למה זה צריך להיות ככה. לא הבנתי למה אי אפשר לאהוב גם את זאת וגם את זאת, התוודתה.

ואמנם, ממרחק השנים קשה להבין את הלהט שבו היו נתונים שני מחנות המעריצים - בסך הכל מדובר בשתי זמרות מצוינות, בעלות קול נעים ומראה כובש, שעשו גוד-טיים עם שירי אמצע הדרך חביבים.

אבל נדמה שרק מי שחווה את הדרמה הכמו-מתוסרטת בקדם אירוויזיון 1983, יכול להזדהות עם מה שהיה אז. נקודה אחת הפרידה בין המקום הראשון - "חי" של עפרה, למקום השני - "שירו שיר אמן" של ירדנה (הטוב בהרבה). זה היה האות לפתיחתה של מלחמה בת שנים רווית סערות ושלהוב יצרים, ששיאה כמובן באקדח הדיו שהכתים את השמלה הצחורה של הנשמה הצוענית. ואז הבנתי: מי שדוגל באלימות - לא נמצא בצד הנכון. כל כך פשוט. וחוץ מזה, אין על ירדנה. (איתי קרני)

הראל Vs הראל

אפריל 2004, העונה השניה של כוכב נולד עולה לאוויר ולאודישנים מגיע צעיר עם סטאר קוואלטי שביצע את השיר "בתוך". כשפתח את פיו - נמסתי. יכולותיו הקוליות צמררו אותי. לא היה אז מישהו בחבורת הצעירים (למעט אולי סשה גרישקוב. זוכרים?) שהצליח לרגש אותי כמו אותו הנער, שנראה אז ביישן עם החיוך הכובש.

ההראלים. מישהו עוד עלול לחטוף דיו (צילום: באדיבות ערוץ 2)

בשלב חצי הגמר של העונה החלו לנשב רוחות מלחמה. הראל מויאל, מג"בניק נטול כריזמה בימתית, ביצע את השיר "משאלה" של בועז שרעבי. ביצוע בינוני לחלוטין. סקעת, לעומתו, ביצע שיר פחות מוכר שנקרא "בדידות", שגרם לי לפעור את פי בלי יכולת לסגור אותו עד סוף התוכנית.

כששניהם העפילו לגמר היה ברור שהמלחמה כבר בעיצומה ומישהו עוד עלול לחטוף דיו על השמלה. את הגמר ההוא, בו חברת הסלולר שלי דפקה עלי קופה, אני לא אשכח. לצערי, עם קשר או בלי קשר לטענות על זיופים, לא הצד שלי ניצח. האנדרדוג הוא זה שנבחר. גם אם הוא פחות טוב, גם אם הוא זייף, גם אם הוא פחות כוכב. ימים יגידו - חשבתי לעצמי אחרי ההפסד. לשמחתי, הם את שלהם אמרו. (ערן בר-און)

שושנה Vs יפה

המלחמה המוזיקלית בין שושנה דמארי ז"ל לבין יפה ירקוני תבדל"א היתה מלחמה עצובה. שתי הדיוות הענקיות, אולי הזמרות הישראליות הגדולות ביותר בכל הזמנים, סבלו במשך שנים מההשוואה הבלתי פוסקת אחת לשנייה ושתיהן שנאו שיצרו ביניהן דו קרב בכותרות העיתונים. "היא היתה החברה הכי טובה שלי וכולם חשבו שאנחנו יריבות", אמרה בעבר ירקוני על דמארי ז"ל, בראיון מיוחד ל-ynet, "זה לא היה נכון. כשהצלמים היו מגיעים, הייתי דוחפת לה מרפק ואומרת: תעשי פרצופים. זה היה מצחיק אותנו. ארבע שעות בכיתי בלי הפסקה כשאמרו לי שהיא נפטרה. זה היה בשבילי מכה".

"אמרתי, 'תעשי פרצופים'". ירקוני ודמארי (צילום: תומריקו, מיכאל קרמר) 

ולמרות האי נעימות, האמת חייבת להיאמר. יפה ירקוני היא האחת. היא הזמרת הבלתי מנוצחת, היא הקלאסיקה במיטבה, היא הדבר הקרוב ביותר לאצולה בריטית שאי פעם הלך בקרבנו (אולי בגלל שהיא שרה עוד כששלטו כאן הבריטים). גם דמארי המוכשרת כמובן הצליחה ומצליחה לרגש דורות ישראלים שלמים, אבל קולה ויופיה של ירקוני הביאו לעולם המוזיקה הישראלי זוהר ונצנוצים של ממש. כמו את המלחמה עם דמארי ז"ל, גם את התואר "זמרת המלחמות" ירקוני תמיד שנאה. ובצדק. אפשר סוף סוף להספיק ולכנות אותה כך, נסו את "זמרת הניצחונות". תרגישו איך זה מתגלגל נפלא על הלשון. (אור ברנע)

תיסלם Vs בנזין

בסדר, אז לא מדובר כאן באויבים בנפש. האמת, תיסלם ובנזין גם הופיעו יחד כמה פעמים (כמה מוותיקי הדור עוד זוכרים את דואט הגיטרות המרשים בין יהודה פוליקר ליזהר אשדות ב"מעשנים ביחד" ששודר בתוכנית הרדיו "ערוץ חי" ב-83'). אבל קרבות המעריצות, ה"מתוסלמות" בצד אחד של הזירה, לעומת "המבונזנות" בצד השני, פירנסו לא רע את עיתוני הנוער.  

בינינו, קל להיות בעד בנזין. קודם כל, הם היו האנדרדוגז. רביעייה מהקריות עם עבר כלהקת חתונות, לעומת חברי "תיסלם", שהיו בוגרי גלי צה"ל ולהקות צבאיות. אבל חשוב מזה, בנזין ידעו לעדן את הרוק שלהם לטובת שירי ילדים כמו "לא יכול לישון" ו"ביקור משפחתי" המקסים, שכתבו להם יעקב גלעד ויהודית רביץ. ומעל הכל, אולי היו להם שמות במה טפשיים כמו "קיטש" ו"בנג'ו", אבל לפחות לא היה להם ברז על המצח. (אילת יגיל)

כמה שאריאל זילבר עיצבן את כולם. ואז סלחו לו. ואז הוא שוב עיצבן. ואז סלחו לו. מאז שהמוזיקאי והזמר החלוצי חזר בתשובה הוא לא הפסיק להביע דעות פרובלמטיות, ובכך הכעיס אמנים רבים, שחלקם העדיף לא לשתף איתו פעולה, ועוד יותר רבים ממעריציו הישנים והרחוקים מאוד מדעותיו.

זילבר, אז ועכשיו (צילומים: גיל יוחנן, ארכיון ידיעות)

כמעט כל חובב רוק ישראלי יעיד כי אריאל זילבר הישן מ"תמוז" ומ"רוצי שמוליק", זילבר של הקלידים הנפלאים וההלחנה יוצאת הדופן, הוא המנצח הגדול בקרב המוזיקלי נגד זילבר החדש, ששר "יש דין ויש דיין". ולמרות זאת, יצירותיו של זילבר הישן לא באמת היו הדבר המעניין והייחודי ביותר שקרה למוזיקה הישראלית. אפילו העבודה ב"תמוז". לא סתם אומרים עליה כל השנים שהיא לא מוערכת מספיק, ש"כוורת" תמיד תהיה ראשונה בתור בחלל הנוסטלגי. יש קצת אמת בכל עובדה בשטח, והאמת היא ש"כוורת" באמת היתה להקה יותר טובה.

לכן, נצטרך לסיים את הדו קרב הזה בתיקו מצער. קשה מאוד למצוא בשורה מוזיקלית אצל זילבר החדש. אבל האמת? גם אצל הישן מדובר היה בדרך ללא מוצא. (אור ברנע)