נקייה ומרושעת: מה הסיפור של סינגפור?

מדינת האיים האסיאתית משלבת משטר טוטליטרי עם גישה קפיטליסטית, עריצות עם נאורות. כמו בחזון אפלטון, שולט שם "מלך פילוסוף". קל להיסחף לשירי הלל, אבל אפשר גם לבקר

ד"ר אושי שהם-קראוסעודכן 00:22, 09/07/2011
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

הקפיטליזם צמח מתוך הליברליזם ובמשך שנים רבות נחשב כהיפוכו של משטר טוטליטארי. גם הקפיטליזם וגם הליברליזם צמחו באנגליה. הוגה הדעות ג'ון לוק היה זה שקבע את החיים, את החירות ואת הזכות להחזקת רכוש פרטי כזכויות טבעיות של כל אדם באשר הוא אדם.

 

המשטר הזה שמקדש את חופש המעשה וחופש הדיבור ומאפשר לכל יזם להחזיק ברכושו, הוא זה שאפשר את הקפיטליזם. בעצם יש כאן מעגל קסמים חיובי, הקפיטליזם מזין את הליברליזם והליברליזם מזין את הקפיטליזם.

 

כמו שאמרתי למעלה, במשך עשרות שנים נחשבה הדמוקרטיה הליברלית המערבית הקפיטליסטית כהיפוך המושלם של ה"דמוקרטיה הסוציליסטית" בסגנון ברית המועצות, סין ומדינות מזרח אירופה הנתונות להשפעה הסובייטית. אבל האם הקפיטליזם יכול לשגשג רק במדינה חופשית?

 

אנחנו, הישראלים, נולדנו ברובינו לתוך מדינת כלאיים - מדינת הרווחה הקיינסיאנית שנוצרה לאחר מלחמת העולם השנייה. מדינה כזאת מתערבת בחברה ובמשק על חשבון הפעולה העצמאית המוחלטת שלו ושלנו. המדינה גם מתערבת בזכות הטבעית שלנו לרכוש פרטי בכך שהיא תובעת לעצמה את הזכות לגבות מסים. לרובינו מסים הם מובן מאליו, אבל בעולם התיאורטי לא כולם חושבים ככה.

 

מודלים חדשים

מדינה כזאת, כמו שלנו וכמו כל מדינות המערב, עדיין יכולה להיקרא מדינה ליברלית (ישנם בקצה ה"ימני" אנשי הזרם ה"ליברטאריני" והשמרנים החדשים שמעדיפים מדינה חופשית יותר - המפעילה פחות שליטה על המשק) והיא אכן קפיטליסטית.

 

אבל לאחרונה, מתעורר לחיים ותופס תאוצה מודל מעניין ויוצא דופן. זוהי המדינה הטוטליטרית (העריצה), הלא דמוקרטית, אבל הקפיטליסטית. אנחנו מתכוונים כמובן לענק הסיני הלא דמוקרטי שהופך לקפיטליסטי. מעטים מכירים את אב הטיפוס המצליח (מעניין מה תחשבו על ההגדרה הזו) של המודל הטוטליטרי-קפיטליסטי; עיר המדינה הזעירה סינגפור, שכנתה של מלזיה הגדולה בדרום מזרח אסיה.

 

סינגפור זו, שנוסדה, גדלה, הונדסה וצמחה על ידי איש יוצא דופן; לי קואן יו (יליד 1923) מהווה אתגר מעניין לכל התפיסות שלנו בזכות הדמוקרטיה והחופש. סינגפור שמוכרת למערבי הממוצע במיוחד בזכות קוריוזים, כמו האיסור ללעוס בה מסטיק מכונה לפעמים בתור "מדינה נקייה אך מרושעת".

 

מעניין לדעת שהדגם הסינגפורי הוא זה שהשפיע על הכיוון שאליו הולכת סין הענקית. כאשר דנג שיוא פינג, המנהיג הסיני שירש את מאו וניסה לשקם אותה מהטירוף שלו, החליט ללכת לכיוון של רפורמות הוא יצא למסע בדיקה אצל השכנים. את המודל שיהווה לו בסיס הוא מצא בפגישה עם לי קוואן יו בסינגפור.

 

עריצות נאורה והגדרות נוספות

את המשטר הסינגפורי ניתן לתאר באופנים רבים שמשלימים זה את זה. החל מעריצות נאורה, דרך טוטליטריזם קפיטליסטי, עבור למריטוקרטיה (מדינה הנשלטת על ידי מומחים), טכנוקרטיה (מדינת מהנדסים), אריסטוקרטיה (במובן היווני שלה - שלטון הטובים ביותר למען האינטרסים של העם) ועד למדינת המלך הפילוסוף של אפלטון. האם המושגים האלה חיוביים או שליליים? את זה אשאיר לקורא. אני אסתפק בתיאור התופעה הפוליטית כלכלית המיוחדת הזאת. היא שווה את זה.

 

סינגפור היא עריצות. אין בה דמוקרטיה אמיתית. הבחירות בה לא ממש חופשיות ומפלגות האופוזיציה לא חופשיות לפעול. מנהיגי האופוזיציה נתבעים לדין על ידי ההנהגה בבתי משפט שבהקשר הפוליטי די מזייפים. לא מענים אותם (לפחות ממה שאנחנו יודעים), אבל מרשיעים אותם בהוצאת דיבה וגורמים להם פשיטת רגל כלכלית מטורפת שגורמת להם להימלט.

 

בנוסף, תומכי האופוזיציה לא נהנים מהטבות דיור והטבות אחרות. כל אלה דרכים לשלוט במדינה בצורה תקיפה או אפילו בעריצות. גם העונשים שם לא מתאימים לסגנון שלנו. עונשים שמושתים על עבריינים יכולים לכלול, למשל, הלקאה בפומבי וכמובן מוות.

 

האזרחים מוחזקים קצר: אסור ללכלך את הסביבה, אסור לצפור, אסור להרעיש ועוד רשימה ענקית של איסורים. עד כאן להגדרת העריצות. ומדוע היא עריצות "נאורה"? ובכן, אין כאן מעשי אכזריות לשם אכזריות ובעצם אין הרבה מעשי אכזריות. המטרה אינה לשעבד את העם, אלא לחנך אותו לטובת עצמו. כן, ככה.

 

סינגפור אינה עיראק ואינה סוריה. לי אינו אסד ואינו סדאם חוסיין. לא טובחים, לא מרעיבים ולא יורים. הציבור מרוצה ברובו וחי חיים טובים. המטרה היא להצמיח תרבות חדשה. להשליט שלום בתוך מדינה המורכבת ממסורות שונות, מיעוטים שונים, ומדתות שונות. והמטרה הראשית היתה לייצר אפשרות פרנסה וחיים טובים למדינת עולם שלישי מטונפת, מוכת עוני וחסרת משאבים טבעיים.

 

אפלטון היה מרוצה

עד כאן עריצות נאורה, ומכאן להגדרה הבאה. סינגפור היא טוטליטריה קפיטליסטית. טוטליטריה, כבר הזכרנו, זו העריצות. אבל היא פועלת באופן קפיטליסטי. אומנם הממשלה שותפה או הבעלים של רוב החברות, אבל קיים בה רכוש פרטי, משכורות וחוקי שוק פועלים בה באופן חופשי.

 

אפשר להגדיר אותה גם כמריטוקרטית. כלומר, היא נשלטת על ידי מומחים, ולא על ידי נציגי העם. מומחים לחקלאות, מומחים לחינוך, ומומחים לכלכלה. הפקידות הגבוהה שנבחרת ומגובשת באופן מוקפד על ידי ההנהגה פועלת לטובת המדינה ולטובת האזרחים.

 

אפשר גם להגדיר את המשטר הסינגפורי כאריסטוקרטיה. אני מתכוון, אבל, להגדרה היוונית למושג הזה; שלטון הטובים ביותר למען העם. בסינגפור ממוינים התלמידים בקפידה והאליטה האינטלקטואלית, מדעית וטכנולוגית - מוסמכי האוניברסיטה והדוקטורים שלה - אשר ברובם נשלחים ללמוד בחו"ל מופנים להנהגת המדינה.

 

"המלך הפילוסוף" - החכם של הפילוסוף אפלטון ששולט למען הכלל, הוא לי קואן יו. המנהיג והמייסד של סינגפור. לי הוא אדם חכם, משכיל ויצירתי במיוחד. בשרשרת של ניסויים וטעיות הוא בנה את עיר המדינה הזו והפך אותה לאחד המקומות הטובים ביותר בעולם.

 

כתבתי כאן כמעט שיר הלל לסינגפור. האם אני צודק? לא הגזמתי? ובכן, מה שכל כך מרתק בסינגפור היא הדו ערכיות שמתוכה אנחנו מביטים בשרשרת האיים הזאת. היא מעלה בפנינו המון שאלות. האם באמת אנשי המשטר פועלים רק לטובת ארצם? התשובה המקובלת היא שכן. סינגפור אינה נחשבת למושחתת. האם ניתן לשמור על משטר לא דמוקרטי שאינו מושחת לאורך זמן? זו שאלה יפה. כבר ביוון העתיקה נטען שסופה של ממשלה אריסטוקרטית (נזכיר, שלטון הטובים ביותר) הוא להידרדר למדינה אוליגרכית, כלומר למדינה שבה שולטים מעטים לטובת האינטרסים שלהם עצמם ולא לטובת העם.

 

הגענו לשיא?

האם לי קואן יו באמת הביא את אנשיו למצב האופטימלי שאליו יכלו להגיע? מקובל להשיב, שכן. לפחות בשלב הראשון של ההתפתחות שלה. ממדינה מוכת עוני, מטונפת וחסרת כל סיכויי שרידה היא הפכה למדינה עשירה, משכילה, מלאת כל טוב, בה החינוך הוא בין הטובים ביותר בעולם.

 

אז שוב שיר הלל? לא! זה לא כל כך פשוט. למשל, בואו נשאל, האם באמת החינוך הסינגפורי הוא הטוב בעולם? אם כן, מדוע צריכה סינגפור לשאוב אליה את היצירתיות מכל רחבי העולם ולא מגדלת ממציאים בעצמה.

 

ומה בדבר החיים הלחוצים מגיל הגן? כל זה כי כבר אז, בכיתות הראשונות ממוין התלמיד לכיווני הלימוד והתעסוקה שלו. בעצם, הגורל שלו נחרץ, ואין חזרה. בשבועות הבאים אציג כאן מאפיינים שונים של המודל הסינגפורי, ואלה יעמתו אותנו עם האינטואיציות הליברליות והדמוקרטיות שעליהן גדלנו.

 

שיר הלל? לא בטוח.

 

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

 

פורסם לראשונה 09:01 | 08/07/2011
הוספת תגובה