פרשת שבוע: אלוהים מרשה להלוות בריבית?

בפרשת "כי תצא" נקבע כי כחלק ממכלול החובות המוסריות, אין לקחת ריבית על הלוואה. פסוקים ממקורות אחרים במקרא דווקא מבדילים בין סוגים שונים של הלוואות. ומה עמדת הנצרות?

ד"ר אבי נוב
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

המקרא אינו משתמש במונח "ריבית", אלא במונחים "נשך" ו "תרבית". מהמקרא עולה כי מדובר בתוספת על מחיר הקרן שהלווה אמור לשלם למלווה. כיום, אנו אומרים כי הכסף הוא כמו כל סחורה אחרת, והריבית היא "מחיר הכסף". סביר להניח כי מכשיר הריבית התפתח כאשר אנשים החלו לסחור אחד עם השני.

 

 

כמו בימי קדם, גם היום, ישנם שני טעמים עיקרים לגביית ריבית: ראשית, פיצוי על הסיכון למקרה שההלוואה לא תוחזר. שנית, פיצוי על אובדן היכולת של המלווה לעשות שימוש אלטרנטיבי בכסף. אין ספק כי המסחר והפיתוח הכלכלי לא יכול להתקיים ללא מכשיר הריבית.

 

אמנם, איסור הריבית במקרא יסודו בחברה חקלאית שהמסחר בה לא היה מפותח, ולכן ההלוואות הנפוצות היו למטרות סיוע לנזקקים. הזיקה של אדם להלוואות באה בשעת מחסור ומצוקה כלכלית. כך גם נוצר באיסלאם איסור הריבית (המכונה "ריבא"), שהוא למעשה נוהג של שבטי ערב קדומים. איסור הריבית במקרא ובאיסלאם הוא למעשה ביטוי לחובה מוסרית של עזרה הדדית. מאידך, המשפט האכדי משקף חברה עירונית וההלוואות הן למטרות מסחריות, ולכן אין הגבלה על לקיחת ריבית.

 

הלוואה ללא ריבית

בטור על פרשת ראה הסברתי כי המקרא קובע כלל עקרוני לפיו בהלוואה לעני, יש להתנהג שלא כמקובל בהלוואה מסחרית. במסגרת הכלל הזה נקבע גם האיסור לקבל ריבית על ההלוואה הניתנת לעני. במקרא נאמר: לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך (דברים כג, כ).

 

כיצד נוכל לדעת כי מדובר כאן בהלוואה לעני, אשר נבדל מהלוואה מסחרית רגילה? ההוכחה לכך נובעת מפסוקים מקבילים במקומות אחרים במקרא. האיסור על הריבית מופיע בעוד שני מקומות וניתן ללמוד מאותן מקומות על המשמעות של ההלוואה כאן.

 

בפסוקים האחרים בהם מופיע האיסור לקחת ריבית, מדובר על הלוואה לעני. כך, בספר שמות נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך" (שמות כב, כד). בספר ויקרא, נאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לה-לז).

 

הלוואה לנכרי

לאור ההנחה כי מטרת איסור הריבית היא סיוע הדדי בין חברי השבט והקהילה, הרי שלא אמורה להיות הגבלה על הלוואות הניתנות למי שאינו חבר בשבט או בקהילה. ניתן ללמוד זאת מהפסוק השני המופיע לאחר קביעת איסור הריבית בפרשתנו, בו נאמר: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (דברים כג, כא). בהתאם למקרא הלוואה עם ריבית מותרת כשהיא ניתנת לנכרי, שכן מדובר בהלוואה מסחרית רגילה. הלוואה זאת מובחנת מההלוואה לעני.

 

השאלה היא מיהו "נכרי"? למונח "נכרי" ישנן שתי משמעויות. במשמעות הראשונה, מדובר במי שאינו יהודי (גוי), ואילו במשמעות השנייה, נכרי הוא "זר", שאינו חבר בקהילה או בשבט. לדעתי, הפסוק כאן מדבר על נכרי במשמעות השנייה.

 

הפרשנות הנוצרית למקרא

הנצרות פירשה את המקרא בדרך אחרת. בהתאם לנצרות, איסור הריבית במקרא הוא איסור קטגורי אשר חל גם על הלוואה מסחרית. לפי גישה זאת, לקיחת ריבית מכל אדם אינה מוסרית. אלא, שהנוצרים טעו בפרשנות המקרא. הם לא השכילו להבין כי המקרא מתיר הלוואה בריבית כאשר מדובר בהלוואה מסחרית.

 

אציין כי דון יצחק האברבנאל (1437-1508) בפירושו לתורה קובע שאין לראות בהפקת רווחים על ידי ריבית משום התנהגות בלתי מוסרית: "כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי... איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו" (פירוש אברבאנל, דברים כג, טז).

 

לדעת האברבנל, הריבית נאסרה לא בשל ניצול מצוקת הזולת, אלא בשל הרצון לבסס את הקשר שבין בני העם על יסוד של חסד, אמפתיה וסיוע, ולא על יסוד של תועלת כלכלית.

 

הגישה השלילית של הנוצרים לריבית, הולידה עיסוק מיוחד עבור היהודים בימי הביניים - מלווים בריבית, ומאוחר יותר בנקאים. עיסוק זה הוא גם אחת הסיבות לפריחת האנטישמיות. מי שסייע להתגברות האנטישמיות במאה ה-19 היה קרל מרקס (1818-1883), יהודי מומר, אשר בחיבורו "לשאלת היהודים" טען כי היהודים אינם עם אמיתי אלא עם מדומה, אלוהי היהודים הוא הממון, ושהם פועלים נגד החברה.

 

איסור הריבית במקורות רבניים

בניגוד לניתוח הטקסטואלי שהצעתי לפיו ניתן לגבות ריבית בהלוואות מסחריות, במקורות הרבניים מדברים על איסור מוחלט על ריבית. אמנם, כדי להתגבר על החשש שאנשים לא ילוו כסף, התפתח במקורות הרבניים מוסד המכונה "היתר עסקה" הפותר את הבעיה. הרעיון הוא שההלוואה משמשת כביכול ליצירת שותפות בין המלווה ללווה, וכך ניתן "לכבס" את הריבית.

 

מעניין לציין כי הרב משה פיינשטיין (1895-1986), מגדולי הרבנים, סבר שאיסור הריבית אינו חל כאשר החייב הוא אדם פרטי החייב לבנק (שו"ת אגרות משה יורה דעה, חלק ב, סימן סג). הסיבה לכך היא שהטעם של סיוע הדדי אינו רלוונטי כאשר מדובר בהלוואה מסחרית רגילה. בהתאם לכך, אין צורך ב"היתר עסקה" המקובל כיום בבנקים בישראל.

 

לסיכום סוגיית הריבית, הנני טוען כי האיסור על גביית ריבית הוא חלק ממכלול צווים מוסרים של סיוע הדדי. בהתאם לכך, אין איסור קטגורי על כל הלוואה בריבית. ניתן להניח כי המקרא אינו אוסר על הלוואה בריבית למי שאינו בגדר "עני". לפיכך, אם ההלוואה מוגדרת כמסחרית, כמו הלוואות מבנקים, יהיה מותר לקחת ריבית.

 

הכותב הוא עורך דין המייצג לקוחות מישראל ומהעולם בתחום המיסוי, ובעליו של אתר האינטרנט הישראלי לתכנוני מס בינלאומיים הכולל מאמרים וחדשות מיסוי.

 

ניתן לפנות אליו במייל: avinov@bezeqint.net