קפיטליזם שהתקלקל: מעבדת הלקחים של איסלנד

1. השקט

שתי ספינות לציד לווייתנים עגנו בחודש שעבר בנמל הישן של רייקיאוויק, מושבתות מעבודה. הצונאמי ביפן הרס את המפעלים לעיבוד לווייתנים וגם מוטט את הביקוש במדינה לבשר החיה, יחד עם תקוותיהם של כמה איסלנדים לעשות רווח יפה על חשבון התאווה היפנית אליו. מצידו השני של המזח, לעומת זאת, שיגשגו עסקי הצפייה ביונק הימי הנדיר. תיירים מרחבי העולם יצאו בספינות אל הים הפתוח כדי לראות אותם שטים בשלווה במים הקרירים של הצפון־אטלנטי. לווייתנים נשלחים למאכל ביפן, יפנים טסים לראות לווייתנים - בין היפני ללווייתן שלו, כך נראה, תמיד תמצא איסלנדי עם קופה רושמת.

ספינות לבנות חיככו תרנים ברוח הקלה, והים הכחול־אפור נפרס הרחק עד לאופק, שנוקד ברצועות היבּשה החומות של האיים הפזורים מחוץ למפרץ רייקיאוויק. לא רחוק מהמזח עמד ארני יונסון והצביע על שתי צלעות עצומות של לווייתן־סנפיר שהיו מוטלות על הרציף; כל אחת מהן היתה באורך שמונה מטרים, ויונסון העריך את גילן ביותר מ־50 שנה. נוזל בוהק טיפטף מהן באיטיות ונקווה על רציף העץ, יוצר כתם שנצץ בשמש הבהירה. בימים חמים כמו היום, הסביר יונסון, הצלעות עדיין מגירות שמן ממקום כלשהו בתוכן.

יונסון פרש לגמלאות לפני חמש שנים. כיום הוא מדריך מבקרים במוזיאון הימי של רייקיאוויק, שהקימה אחת החברות העשירות ביותר לדיג באיסלנד. כשהוא עלה לסיפון לראשונה, הדיג נעשה במערך חכות והאוניות היו קטנות ובנויות מעץ. "היום הכל זה קופסאות פיברגלאס שלא יחזיקו 20 שנה, או אוניות מכמורת ענקיות שנשארות שבועות בים וגוררות רשת דיג שהורסת את קרקעית האוקיינוס", אמר לי. "אני לא אוהב את זה".

בגיל 16 בילה יונסון בים קרוב לשנתיים ("טוב להתחיל את החיים בספינת דייגים. זה מלמד אותך איך לעבוד"), והמשיך להתמחות בבניית ספינות מעץ ("אלון דני מלכותי הוא העץ הכי טוב בעולם לספינות"). אלא שלמומחיות שלו כבר אין ביקוש: באיסלנד לא בונים יותר ספינות עץ. כמזכרת לימים אחרים, את אלה שסייע לבנות עדיין אפשר לראות עוגנות במימי הנמל הישן של רייקיאוויק, עם אף סולד מאלון דני.

יונסון לקח אותי לסיור על "אודין", ספינת משמר החופים לשעבר שהיתה גיבורת "מלחמת הבקלה" עם הדייגים הבריטים בשנות ה־70. האיסלנדים אמנם נחשבים לחלק מסקנדינביה, אבל הם לא חולקים עם עמיתיהם הצפון אירופים את האופי השליו, הצנוע, המעדיף הסכמה חברתית רחבה על פני חיכוכים. האיסלנדים לא פוחדים מעימותים, ולפעמים גם ששים אליהם.

הספינה הזאת, אמר הימאי לשעבר על כלי השיט הצבאי הגדול, נשלחה לים בארנטס בסוף שנות ה־80 לא כדי להגן על האיסלנדים, אלא כדי להגן על הנורווגים מפניהם. "זאת תמיד אותה בעיה", סיכם יונסון. "אם דייג איסלנדי רואה דגים, אין שום דבר בעולם שיעצור אותו".

2. הסערה

נחתתי באיסלנד בתחילת הסתיו, כמה ימים לפני שהמדינה ציינה שלוש שנים להתרסקות הכלכלית הטוטאלית ביותר בהיסטוריה המודרנית. על שרוולי שדה התעופה המצוחצח שליד רייקיאוויק עדיין התנוססו כרזות של לאנדסבנקי, המוסד הפיננסי שהוביל את הצמיחה והקריסה של המגזר הבנקאי באיסלנד, אבל הבנק עצמו כבר לא היה קיים. הוא הולאם כמעט לחלוטין עם שני הבנקים הגדולים האחרים במדינה - קאופתינג וגליטניר - שהצליחו להפוך אי עשיר שנסמך על דיג, תיירות ואנרגיה כמעט בלתי נדלית למדינה השקועה עמוק בחובות.

הדרך לבירת איסלנד התפתלה לצד הים. עננים לבנים מוצקים שייטו מסביב, והאוויר היה כה צלול עד שהיה אפשר לראות את נצנוץ הטל על הטחב הירוק שמכסה בקפדנות את הסלעים הוולקניים של האי הצפון־אטלנטי. איסלנד, אי געשי שצמח מבטן כדור הארץ, היא קליידוסקופ של צבעים שבו המינרלים המתעכלים בדרך כלל במעבה האדמה מוצגים בחוץ לראווה. "עונת התיירות עוד לא נגמרה לחלוטין", אמר בחצי חיוך נהג האוטובוס, שבו הייתי התייר היחיד.

ולמרות זאת, התיירות באיסלנד דווקא התאוששה מהמשבר. האיסלנדים עדיין לא; הרגע המכונן מבחינתם היה ב־6 באוקטובר, כשראש הממשלה גייר הארדה עלה לשידור בטלוויזיה ועידכן שהבנקים קרסו ושהממשלה תלאים אותם לפני שהמדינה כולה תפשוט את הרגל. אבל ראשית הסיפור טמונה בראשית המילניום, כשדייוויד אודסון - אז ראש הממשלה, וכיום אחד האנשים השנואים ביותר באי - החליט להרחיב עוד יותר את רפורמות השוק החופשי שביצע במדינה. כחסיד נלהב של התיאוריות הכלכליות של מילטון פרידמן ואסכולת שיקגו הפריט אודסון כמה שנים לפני כן את עסקי הדיג המשגשגים של איסלנד. ב־2000 החליט להפריט גם את שלושת הבנקים המסחריים הגדולים, ולהסיר רבות מהמגבלות שהוטלו עליהם כשפעלו במסגרת המגזר הציבורי.

שלוש משפחות של אנשי עסקים איסלנדים הבינו את הפוטנציאל הטמון ברכישת בנק, והתנפלו בחדווה על המוסדות הפיננסיים ששוחררו לשוק. הם גם היו מקורבים לאודסון ולבכירי "מפלגת העצמאות" שבראשה עמד, מה שעזר להם בתהליך ההשתלטות. האחים לידור ואוגוסט גודמנודסון, שהתחילו את דרכם בעסקי ביצי דגים למאכל, רכשו חברה שהחזיקה בגרעין השליטה של קאופתינג, שנהפך ברבות הימים לבנק הגדול ביותר במדינה; יון אסגייר יוהאנסון, שהתחיל בעסקי הסופרמרקטים המקומיים, השקיע בגליטניר; ביורגולפור גודמנסון ובנו ביורגולפור ביורגולפסון, שעשו את הונם במבשלות בירה ברוסיה, היו המשקיעים הגדולים ביותר בלאנדסבנקי, שהיה הבנק הוותיק ביותר באיסלנד. כולם יחד כונו בתקשורת המקומית "הוויקינגים".

מכיוון שאיסלנד היא אי גדול עם אוכלוסייה קטנה מזאת של תל אביב, כל אנשי העסקים הבכירים היו יכולים להיכנס לבריכה אחת במרחצאות החמים שתושבי האי אוהבים כל כך. והם עשו זאת: נכנסו לבריכה יחד עם אודסון ושאר הפוליטיקאים ממפלגות המרכז והימין, ששלטו באיסלנד מאז שהכריזה על עצמאותה מדנמרק ב־1944. הטייקונים קנו את מניות הבנקים, הפכו למחזיקי השליטה העיקריים בהם, ואז - לפי החשד - הפעילו אותם לטובתם. הבנקים העמידו לרשות הקונים הלוואות של עשרות מיליארדי יורו, ששלחו את הוויקינגים החדשים למסעות רכישה בינלאומיים.

חברות תעופה סקנדינביות. עיתון בדנמרק. חברת תרופות שווייצרית. מועדון הכדורגל ווסטהאם. רשת החנויות לילדים "המליס". את כל אלה רכשו הטייקונים האיסלנדים על בסיס אשראי מופרך שהעניקו להם הבנקים המופרטים. 40 מיליארד יורו בהלוואות הוענקו להם, בעוד שהתל"ג האיסלנדי כולו מסתכם ב־11 מיליארד יורו לשנה. בכספות הבנקים היה הרבה פחות מהשיעור הנדרש להון עצמי, אבל את החשבון ואת החוקים עקפו הבנקים על ידי השקעה במניות של עצמם (מדובר בפועל בגירסה של הרצת מניות, שהראתה כאילו יש להם די כסף). בסופו של דבר עלו מניות הבנקים ב־700% בתוך שנים ספורות.

את המימון להלוואות קיבלו הבנקים בשוק האשראי הבינלאומי, שבאותה תקופה היה מוצף בכסף זול שחיפש אפיקי השקעה. הצמיחה הפכה לחזות הכל: הבנקים הלוו יותר מדי, בסיכון עצום, כדי לעמוד ביעדי הצמיחה של האנליסטים. למנהלים היו תמריצים כספיים אדירים כדי להשיג את היעדים. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהבנקים קיבלו את הכסף ללא ריבית גבוהה היתה כי סוכנויות הדירוג העניקו להם דירוגים מושלמים: טריפל איי, בהתבסס על המוניטין שלהם לפני ההפרטה, ומשום שהיו חלק רשמי מהאזור הכלכלי של האיחוד האירופי. הטייקונים האיסלנדים מצידם השתמשו בארצם כבעירבון בדרך להפוך לענקים פיננסיים, מצוידים ביאכטות, מכוניות פאר ומטוסים פרטיים.

הם ראו דגים, ולא יכלו לעצור את עצמם.

"זה מאוד פשוט. הם שדדו את הבנקים מבפנים", אמרה לי סופיה יונאסדוטיר, כשפגשתי אותה בשוק הפשפשים של יום ראשון ברייקיאוויק. היא בת 60. לפני שלוש שנים, אחרי שהמשבר הכלכלי פרץ, פוטרה מעבודתה במחלקת השיווק של אחת מהחברות ששיגשגו הודות לבנקים האיסלנדיים. היא סיפרה לי כי בקושי הסתדרה מאז ולכן פנתה לתחביב הישן שלה - סריגת סוודרים מצמר איסלנדי משובח - כדי להשלים את ההכנסה. היא מוכרת את הסריגים בדוכן קטן שמוצב בשוק מקורה ליד הנמל, אליו באים תיירים ומקומיים כדי לחפש מציאות. "זאת היה עבודה מבפנים", אמרה בזעם, "ועכשיו הם חיים בנוחות בלוקסמבורג, בלונדון ובשווייץ, או בכל מיני איים קריביים. הרי ראו אותם מבריחים מאיסלנד מזוודות מלאות מזומנים במטוסים הפרטיים שלהם לפני הקריסה, אתה יודע?".

סיפרתי ליונאסדוטיר שקראתי את התרגום לאנגלית של דו"ח הוועדה שחקרה את המשבר. אפילו כמי שאינו איסלנדי, אמרתי לה, נחרדתי ממה שמתואר בו: תאוות הבצע, כישלון הפיקוח הממשלתי. זה היה קפיטליזם אד־אבסורדום. "אני מתפלאת שעוד לא הרגו אותם", היא אמרה בגילוי לב. "עוד יש להם את החוצפה לבוא לבקר באיסלנד מדי פעם, ואני חייבת לומר שאני מתפלאת שלא הרביצו להם מכות רצח. יש פה חבר'ה חזקים וכועסים. באמריקה, אני אומרת לך באחריות, כבר היו יורים בהם ברחוב".

ספינת ציד לווייתנים נטושה בנמל רייקיאוויק (צילום: אסף אוני)

3. האשליה

המצב הכלכלי מייאש את סופיה יונאסדוטיר. בעיקר היא חוששת שהממשלה מתכוונת בקרוב להעלות שוב את גיל הפרישה ל־70, לעומת 65 לפני פרוץ המשבר. "אני לא יכולה לעמוד בעוד עשר שנים של זה", היא מחווה בידה על ההאנגר החשוך. התוכנית שלה היא ללמוד מחדש את הנורווגית ששכחה מאז שהיתה נערה, ולעבור למדינה הסקנדינבית העשירה. "בשביל תושבי איסלנד, אחרי שלוש שנים בנורווגיה אפשר להגיש בקשה לאזרחות ולקבל פנסיה. יש להם נפט, הם מסודרים. גיל הפרישה שם הוא 67", אמרה.

יונאסדוטיר בוודאי לא היחידה שחולמת להגר, אבל לחלק מהאיסלנדים שקנו בתים בשנות הצמיחה זאת אינה אפשרות ממשית. הם שקועים בחובות שרק הולכים ותופחים, עם שיעור אינפלציה שעולה ועולה. בשנות העושר הכלכלי, כשכל דייג הפך לבנקאי וכל סטודנט ליועץ השקעות, האיסלנדים הובילו את העולם עם חוב אישי של 213% מההכנסה. הם ראו שהם יכולים לעשות כסף מהשקעות בבתים או במניות, וחשבו שהכסף העתידי מונח להם בכיס.

הוא לא היה מונח שם. הקריסה התרחשה במקביל למשבר האשראי של 2008; כמה חודשים לפני כן דורגו הבנקים ברמות הגבוהות ביותר של יציבות, אבל בקיץ של אותה שנה הם כבר לא הצליחו לשלם את הריביות על הכסף שלוו כדי להמשיך לשמן את מכונת עסקי האוויר שלהם.

העצמות יבשו. ראשון הולאם גליטניר, ואחריו - אחרי ריצה־על־הבנק בסניף האינטרנט שלו בבריטניה - קאופתינג. לבסוף הולאם לאנדסבנקי. האיסלנדים חשבו שהם שווייץ, אבל התברר להם שהם יותר כמו ניגריה. הארדה סיים את דבריו באותו שידור לאומה ביום שני בברכה שרבים מתושבי האי הצפון־אטלנטי זוכרים כי היא הפחידה אותם במיוחד: "אלוהים, ברך את איסלנד".

האמת היא שאלוהים די בירך את איסלנד במאה האחרונה. במונחי טרגדיה אנושית, בכל שבר ענן שנוצר או לא נוצר מעל סומליה טמון יותר כאב וסבל אפשרי מאשר במשבר הכלכלי באיסלנד. הכלכלה אכן קרסה, אבל איש לא נזרק לרחוב. מי שקנו בית בשיא הצמיחה אולי יהיו חייבים הרבה מאוד כסף לעוד הרבה מאוד זמן, אבל הם בהחלט יוכלו להחזיר אותו במדינה שבה שיעור האבטלה הוא שישה אחוזים. המשבר של איסלנד הוא משבר של עשירים, אבל בעולם שהופך אחיד יותר ויותר, עם מעמדי ביניים בחברות שונות שמאמצים ערכים קפיטליסטיים במהירות בזק, איסלנד יכולה להצטייר גם כמעבדת לקחים אפשריים.

אם היתה ברכה בדרך שבה איסלנד קרסה, כמעט בן לילה, הוא היה טמון בהיקף ההתרסקות. הבנקים האיסלנדיים פשוט היו חייבים יותר מדי. פי 11 מהתל"ג השנתי של המדינה, בשיא המינוף. לממשלה, גם אילו רצתה, לא היה כל סיכוי לקחת על עצמה את ההתחייבויות של הבנקים. היא פשוט מחקה את רובן, מה שהוכח כצעד המשמעותי ביותר בהתאוששות הזהירה שהמדינה חווה מאז.

בניגוד למה שאירלנד תעשה אחריה, איסלנד חילקה באוקטובר 2008 את הבנקים לשניים: עסקים פנים־איסלנדיים ועסקים בחו"ל. היא ערבה מיד לכל הכסף של תושבי איסלנד בחשבונות הבנקים - בימים שאחרי המשברים לא ראיתי תורים יוצאי דופן בסניפי הבנקים ברייקיאוויק - ומחקה מיד את רוב ההתחייבויות הבינלאומיות של הבנקים. בתי ההשקעות אמרו לממשלה שזה יפגע ביכולת העתידית שלה ללוות כסף בשווקים הבינלאומיים, דיברו על חרם פיננסי, אבל בימים אלה כולם חוזרים לשתף פעולה עם הממשלה האיסלנדית.

"הרבה אנשים חושבים שאיסלנד נעשתה עשירה ב־2006, אבל למעשה תמיד היינו עשירים", סיפר לי אנדריי מגנוסון, שנחשב לאחד מהקולות החדשים בשמאל, שאיסלנד כולה החלה להקשיב להם אחרי המשבר. "אנחנו תופסים 2% מהדגים בעולם, שזה די הרבה ל־320 אלף איש. ואנחנו מייצרים פי חמישה אנרגיה ממה שאנחנו צורכים, שהולכת למתיכי אלומיניום שמכניסים הרבה כסף למדינה. אנחנו לא צריכים לקנות דלק או פחם, כבר שילמנו על המערכת שמייצרת אנרגיה ומביאה מים חמים לכולם, ויש לנו יותר תיירים לפי תושב מאשר לכל מדינה אחרת. אם היינו עיר בספרד, היינו נחשבים למי שחיים רק מתיירות. אנחנו עצמאים מבחינת בשר ומוצרי חלב. בסך הכל, די מדהים שהממשלה והטייקונים הצליחו להחריב הכל ולהשקיע אותנו בחוב".

מגנוסון ראה את זה בא: עוד לפני המשבר הוא ביקר את ההפרטה הפרועה של ממשלת הימין־מרכז של דייויד אודסון ושותפיו, וספר שכתב בנושא הפך לסרט דוקומנטרי בשם "דרימלנד". כיום הוא עובד על ספר חדש בתחנת כוח נטושה ליד רייקיאוויק, שניתנה לו ולחבורת מעצבים צעירים במתנה, כדי שישחררו לחופשי את הכוחות היצירתיים שלהם.

"איך זה קרה, אתה שואל? זה היה מאוד פשוט: הציבור האיסלנדי עבר מניפולציה", הסביר מגנוסון. "עבדו עלינו. לא היה לנו מידע נכון. הרי אם כולם - גם פרופסורים באוניברסיטה - אומרים במשך כל הזמן שהבנקים במצב טוב, ואם חלק מהחברים שלך שיש להם תארים אקדמיים יודעים להסביר לך בשפה המסובכת שלהם למה הכל בסדר ומדוע הדאגות שלך לא רציניות, אז מה יש לך בידיים? יש לך הרגשה, אבל אין לך שפה או תובנה או מידע כדי להכריז 'זה לא עובד, הכל עומד לקרוס'. אז יכולתי להגיד שהכל ייכשל, אבל מה היו הסימוכין שלי? אני חושב שרבים מהבנקאים אפילו האמינו בשקר בעצמם, כי באותו זמן שהם לקחו הלוואה צמודה למטבע זר, הם הציבו הימורים פיננסיים ענקיים נגד המטבע האיסלנדי. הם פעלו נגד האינטרס של עצמם, בלי להבין את זה בכלל".

הקפיטליזם בנוי על האשליה הזאת, ועל האמון המוחלט בה.

4. המציאות

באוניברסיטה של רייקיאוויק עדיין מנסים לחלץ את משמעויות המשבר מתוך ההתפתחויות שאירעו באיסלנד מאז. "באופן היסטורי, אף פעם לא הסתכלנו לעומק על שחיתות פוליטית", אמרה לי סיגורביורג סיגורגיירסדוטיר, פרופ' לסוציולוגיה באוניברסיטה. "זה היה כל כך מוטמע בחברה האיסלנדית, שלא שמנו לב שהיא בכלל קיימת. תמיד עמדנו בראש המדינות הבלתי מושחתות במדד השקיפות העולמי. למעשה היינו מושחתים, רק לא ידענו את זה. הממשלה נכשלה כישלון מרהיב בפיקוח על הבנקים, וההישג הגדול ביותר של הבנקאים היה שהם הצליחו לגייס לטובתם את התקשורת - ודרכה את דעת הקהל - כך שכולם פתאום יהיו בעדם, ולא יהיה מקום לביקורת. הם עבדו עלינו, ובגלל זה הציבור מרגיש מרומה".

אחרי המשבר החלה תקופה של מרי פוליטי. התושבים בחרו לראשונה בממשלת שמאל סוציאל־דמוקרטית טהורה, שבראשה עומדת ראש הממשלה הלסבית הראשונה בעולם, יוהנה סיגורדארדוטיר. הם גם הביעו מורת רוח מהפוליטיקה בכלל, עד שבחרו לראשות רייקיאוויק קומיקאי לשעבר שהבטיח לנהל מגעים קואליציוניים רק עם מי שצפה בכל הפרקים של "הסמויה" ולחלק מגבות חינם במרחצאות החמים. בזמן שביקרתי בעיר הראו סקרים עדכניים כי רוב התושבים התחרטו על בחירתם, אבל עדיין היו תמימי דעים בקשר לתיעוב פוליטיקאים.

"אחרי המשבר באה חזרה לממשי", אמר אנדריי מגנוסון. "נטשנו את כל עסקי האוויר הפיננסיים וחזרנו למה שיש לנו בידיים. לדגים, לאנרגיה, לאדמה. עכשיו, כשהבנקים מראים רווחים חדשים, השאלה שמתעוררת בציבור היא 'האם זה אמיתי? מאיפה זה מגיע?'".

באופן מעניין, האיסלנדים גם נהפכו למאושרים יותר. "המשבר שינה את הערכים המרכזיים של האומה האיסלנדית", סיפר לי פרופסור אחר באוניברסיטה, עומאר קריסטמונדסון. "חזרנו לערכים של שוויון, של חלוקה צודקת, של קהילה. הגישה כלפי כסף, ועושר בכלל, הפכה להרבה פחות מעריצה. כולם התחילו לסרוג פתאום בחודשים שאחרי המשבר. כולם התחילו לייצר לעצמם סוודרים. הייתי אומר שהטראומה הקולקטיבית גרמה לשינוי התנהגותי של התושבים, שמבוסס על ערכים אחרים מאלה ששלטו עד המשבר".

פרופ' סיגורגיירסדוטיר אמרה שלמרות שלאנשים יש היום פחות כסף ויותר חוב, הם התחילו להעריך דברים אחרים: משפחה, סולידריות, צדק חברתי. "זה מלווה בהקלה מסוימת", הוסיפה, "משום שאנשים היו בלחץ נורא כל הזמן להיות מצליחים, לעשות כסף, להשתתף במרוץ מסוים. האיסלנדים למדו שאפשר לחיות בלי זה, ולמדו שהם יכולים להשפיע פוליטית. היה בזה משהו משחרר".

אף על פי שבשנים האחרונות נרשמה באיסלנד עלייה במספר הגינות לגידול ירקות, וגם אם לפי התרשמותי יש לכל תושב שני סוודר עבה רקום בעבודת יד, הזעם נגד הפוליטיקאים והבנקאים טרם שכך. כולם מסכימים שיש כעס כלפי המערכת הפוליטית, שיבוא לביטוי בעיצוב מחדש של המערכת המפלגתית במדינה. ראש הממשלה הקודם הארדה עשוי לעמוד למשפט בחודשים הקרובים באשמה שהזניח את חובותיו בתפקיד, ונתן לבנקים להתנפח על חשבון המדינה; חקירה נגד הטייקונים עשויה להבשיל לכתבי אישום בשנה הבאה. הממשלה מתרצת את העיכוב בסוללת עורכי הדין היקרים שאנשי העסקים הבינלאומיים מעסיקים, ובחוסר המומחיות של התביעה באיסלנד.

זהירות! כאן שונאים טייקונים (ילום: אסף אוני)

5. השקר

העיר העתיקה של רייקיאוויק נראית כמו כפר דייגים עשיר. הבתים הצבעוניים מחופים בפח מגולוון, ומכוניות היוקרה - ובהן הג'יפים המפורסמים שהפכו לסמל ההתעשרות המהירה של הבנקאים - מסתובבות בפראות ברחובות ומחרידות ממקומם מספר מפתיע של חתולי בית שמתרוצצים בין הבתים ומחפשים ציפורים לאכול. התיירים מציפים את חנויות המזכרות, מבקרים בבוטיקים יוקרתיים ואוכלים במחירים מוגזמים את בשר הלווייתנים שנתקע במחסנים. רבים מהתיירים הם סינים שחוגגים את הצטרפותם למעמד הביניים המטייל, נכון לעכשיו.

הכוח הישן של איסלנד נלחם כעת על עתידו. שניים מהטייקונים עדיין מחזיקים בכמה מתאגידי התקשורת הגדולים במדינה, ואודסון מונה בשנה שעברה לעורך הראשי של העיתון החשוב ביותר, מורגונבלאדיד. נשמעת ביקורת הולכת וגוברת על הממשלה שלא מזרימה כסף לעסקים חדשים, ועל צעדי הקיצוץ החמורים שיישמה כדי לקבל הלוואות מקרן המטבע העולמית וממדינות סקנדינביה השכנות.

לכל איסלנדי יש רעיון אחר איך להיחלץ מהמשבר. "אנחנו חייבים להשקיע בגידול ירקות ליצוא", אמר לי תושב אחד ביום הראשון לביקורי. "יש לנו מספיק אנרגיה גיאותרמית ליצור חממות מוארות, ובאירופה תמיד יהיה ביקוש לאוכל". הרעיון שלו נשמע הגיוני, אלא שאחרי כמה ימים טעמתי עגבנייה שגודלה בחממה כזאת.

אנדריי מגנוסון לא אופטימי. הוא רואה את התמונה הכללית: "העולם עובר עכשיו שינוי פרדיגמה, וחשוב להבין שהכל יכול לקרות. אם כל האנשים המשכילים אמרו לנו עד היום האחרון 'הכל בסדר', למה שכל אלה שמתחזקים את הפרדיגמה הישנה יפסיקו לשקר לכולם? השקר הוא הבסיס. כל השווקים מבוססי האשליות רועדים בימים אלה, ואנשים מרגישים נבגדים מהבנקאים העשירים ומבינים כמה הם לקחו לעצמם. אנחנו היינו אולי הראשונים לחיות דרך השינוי, אז אנחנו יכולים לזהות אותו לפני כולם".

בדרך לשדה התעופה, אחרי ימים של נתונים כלכליים ורדיפה אחרי עסקי אוויר, ההר שמול רייקיאוויק הזכיר לי גרף שראיתי, של מדד המניות האיסלנדי. הגרף נסק בהדרגה במשך יותר משמונה שנים, עד לבוקר אחד באוקטובר שבו נחתך ב־80% בתוך שעה וחצי. בטבע דרושים כוחות אדירים כדי ליצור הרים ולרסק אותם; אלה הכוחות שיצרו את איסלנד. כוחות שעדיין רוחשים מתחתיה. בשווקים הווירטואליים מספיקים כמה אנשי עסקים עם תאווה בריאה לכסף, לצד ממשלות חלשות, כדי לחקות את הדרמטיות של הטבע, בתוצאות שיכולות להיות הרסניות באותה מידה.

ההר הזה הוא אמיתי, חשבתי, והבורסה וירטואלית. ואיפשהו במרווח הזה שבין אמת לבדיה מתנהלים החיים שלנו. עד לרעידת האדמה הבאה, ששוב תשנה את כל ההגדרות.