באה כדי להישאר

דיבור הוא כנראה המוצר המבוקש ביותר בימים האחרונים, אך יש מקרים בהם הוא גם קצת חשוב. "העין השלישית" ששודרה ביום שלישי היא תוכנית טלוויזיה מצוינת שמאלצת את הצופה לדבר עליה, הישג ראוי לתוכנית תחקירים מסוג זה. ההשוואה המתבקשת בינה לבין "עובדה" הוותיקה מסתכמת רק בנוכחות של מגישה עניינית ובנושאים משיקים. השבוע נניח עסקו השתיים בתחנות הסמים בלוד, אך ב"העין השלישית" הוציאו את השולחן ובמקומו הביאו את הרחוב ולמרות הבלגן ששורר שם, היא צהובה פחות ועמוקה פי כמה ממה שידענו עד עכשיו.

שלמות טלוויזיונית

את התוכנית מובילה עינת פישביין, שמצטיינת בישירות נדירה ובאינסטינקטים בריאים לדלג מעל כל המכשולים שנושאים חברתיים טומנים. באמצע שנות התשעים החלה פישביין לפרסם ב"העיר" סדרת כתבות שעקבו אחר העובדים הזרים (תחת השם המצויין "התל אביבים החדשים"), אחר המשיכה ב"הארץ" להראות לנו איפה אנחנו חיים באמת, והשנה גם קיבלה את פרס סוקולוב לעיתונאות. לא ברור למה היא לא הופיעה על המסך הרבה לפני. מישהו ידע שככה היא נראית? עם חיתוך דיבור מאופק ומראה לא מציק בעליל היא מגישה שלמות טלוויזיונית שבאה לפה על מנת להישאר. וגם כאן, בטלוויזיה, ששונאת שמרגיזים אותה יותר מדי, נראה שפישביין תשמש בתפקיד מציק ותדקלם פרטים קטנים ביובש, ומתוכם, אם נשים לב, נקבל גם טרגדיות גדולות, כמו סחר בנשים או סיפורם של חיות הבר והתאילנדים שיוקרנו בהמשך. אפשר להפסיק לישון בשקט.

יום הנרקומן

ב"שרשרת ההרואין" ששודרה אמש לא היה ראיון עם דרעי או חשיפה ראשונה של השיר שחיבר יגאל עמיר, אלא עיסוק בנושא עייף: איך מגיע סם אחד, הרואין, במדינה אחת, ים תיכונית אולי, לכאורה נאורה ובקטע של רווחה, למפשעה של אנדריי. פישביין מלווה את אנדריי, נרקומן בן 25 שמתגורר בתל אביב בבית נטוש, במהלך ה-28 בחודש, יום קבלת הכסף מביטוח לאומי, להלן 'יום הנרקומן'. אנדריי מתגלח בשירותים ציבוריים ללא קצף אך עם סכין מאך 3, מזליף אפטר שייפ בסופר פארם וממתין בסבלנות לסם שמגיע ממדינות שכנות הודות למבריח אחד זריז כבן 24, נשוי ואב לשלושה ילדים, ששרת כגשש בגבול לבנון. כולם יוצאים מרוצים: המדינה משלמת, המבריחים מרוויחים, המסוממים מסופקים והאזרחים ישנים בשקט. פישביין טווה את המסקנה שלה, ויש שם אחת כזו, ככה בעדינות, בלי ללחוץ יותר מדי, ומרשה לצופה להרגיש רע עם עצמו. אחר כך ממילא אפשר להעביר לגיא פינס.

התפאורה לא משהו

הבמאי והעורך, ארי פולמן, ("קלרה הקדושה", "שאנן שיא") אוהב את שעות הלילה ואת האנשים ההזויים שמסתובבים שם ונאמן לכך באופן כמעט מוחלט: המצלמה בתנועה, משוטטת חסרת מנוחה ומציקה קצת בעיניים. לעיתים זה נראה כעיבוד ויזואלי פשטני לעולם הסמים, אך פולמן יודע גם מתי צריך לשבת בשקט ולבעוט לצופה בבטן. תמיד גם נעים לראות במאי שמוקסם מהמגישה שלו. לצפות בפישביין המצודדת (כן, כן, גם כשהיא בג'ינס) מסתובבת בעיר, מניפה קווצת שיער, מצויידת בצעיר מסומם ומעליה מסתובב "I See Angels, Miki" זה נחמד, אבל לא בטוח שהכרחי להפוך את ההוויה החמורה הזו לנגישה כל כך. ואם מסתתר פה מסר אז הוא אינו ראוי במיוחד, כי כשפישביין הרהוטה נראית כמו חתיכה מקליפ של אירוסמית', אז גם לוד הופכת להיות עוד תפאורה. ובתור תפאורה היא לא משהו.

לא רוצים אל תקחו

בסיכומו של דבר מקבלים שם גם את הדבר האמיתי: לא מחדלי משטרה, לא חשבון נפש שמפקדים מושחתים צריכים לערוך, וגם לא אשמת המסוממים שהורסים את השכונה, אלא התפרקותה של משפחה אחת. אנדריי הוא עוד תוצר עצוב של משפחה אבודה, של חברה שדואגת לעצמה, שלא עשו אותה באצבע ושבבסיסה תאוות בצע גדולה. אבל אפשר להירגע, לא מאשימים אף אחד, לא מראיינים עובד סוציאלי או שוטר פצוע. רוצים תיקחו, לא רוצים, אל תיקחו.
נכון, הקרבת שכונת הרכבות בלוד ומסלול היסורים של נרקומן מקומי אינם דבר חדש, ואם מישהו שכח אז ב"עובדה" מיהרו ודיברו על זה כבר ביום שני, אך אצל פישביין עשו משהו קצת אחר. ללא הטפה והתחסדות הצליחו לייצר דיבור. כי מה כבר נשאר כשהכל לכאורה ידוע באוטוסטרדת המידע הזו? נשאר הדיבור על פישביין, על הלוק המשובח, על הדם שאנדריי משפריץ על הקירות, על תל אביב ועל לוד וגם על הסם הזה, הרואין.