"אנה לאודר מדברת יותר ויותר חזק!", מדקלם אורן (Oran) אטקין בהומור ומנגינת קלרינט מתעצמת ממחישה את דבריו, "כי זה נותן לה תחושה טובה ... היא לא כל כך נחמדה, תמיד הבריחה אנשים, ועד היום היא תוהה, למה אין לה חברים". זוהי גרסה עברית זריזה לקטע מתוך השיר Anna Louder, אחד משני השירים של מוזיקאי הג'אז, אורן אתקין, נגן קלרניט וסקסופון, הכלול באלבום אוסף שירי ילדים, All about Bullies, Big and Small. ביום שני שעבר, האוסף זכה בפרס גראמי כ"אלבום הילדים הטוב ביותר".

"זה אלבום צדקה לילדים, עם שירים שמחנכים נגד ביריונות והצקה מכל מיני סוגים", מספר אורן. "הוא הופק על ידי ג'ים קראוורו, מ-East Coast Recording Company, והשתתפו בו עשרות מוזיקאים בעלי שם, שמנגנים מסגנונות מוזיקליים שונים מרחבי העולם". כמו בתקליטי ילדים ישנים נוסח "פטר והזאב", אורן חורז סיפור והקלרינט מלווה את דבריו. השאיפה, הוא אומר, היא לטוות סיפור לא רק דרך המילים, אלא גם דרך המנגינה, וליצור מנגינה שיכולה לנהל שיחה בכוחות עצמה. זה מה שאורן עושה, הן כמוזיקאי והן כמורה.

אורן, 30, נולד בישראל ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לבוסטון. בצעירותו למד עם רשימת מוזיקאים מכובדת, שכוללת את ג'ורג' גרזון, יוסוף לאטיף ודייב ליברמן. את התואר הראשון עשה באוניברסיטת ברנדייס, בהלחנה וקלרינט קלאסי, וגם בכלכלה, "כלכלה כי הייתי סקרן לגבי איך העולם עובד, מה מניע אותו, וגם כי ההורים רצו שיהיה לי מקצוע 'אמיתי'". אחרי סיום התואר הוא עבר לניו-יורק ולמד למאסטר בקלרינט וסקסופון ג'אז במנהטן סקול אוף מיוזיק. עוד לפני שהגיע לניו-יורק והשתלב בסצינת הג'אז כאן, זכה אתקין לשבחים. מבקר המוזיקה של "ניו-יורק טיימס", בן ראטליף, כתב עליו שהוא "נגן קלרינט מעולה ומאלתר דגול". הוא חולש על קשת רחבה של סיגנונות מוזיקליים שונים והופיע לצד מוזיקאים מובילים באפריקה, האיטי, ברזיל, ניו אורלינס וישראל. הפלורליזם המוזיקלי שלו הביא אותו עד האו"ם, שם הופיע בפני המזכ"ל לשעבר קופי ענאן, סגן הנשיא אל גור ואחרים.

"טימבלולו". לתת לילד הבנה אינטואיטיבית ועמוקה ביסודות המוזיקה

ב-2009, זכה אלבום הבכורה שלו, "קלניה" (kelenia), בתואר האלבום הטוב ביותר למוזיקת עולם. ההרכב המנגן איתו באלבום כולל מוזיקאים אמריקאים, אפריקאים וישראלים וממזג מוזיקה ממאלי עם מוזיקה יהודית וג'אז מודרני. "הרוח והנשמה של המוזיקה האפריקאית נשמרים, אך המעטפת של הסאונד המודרני והעיבודים המורכבים יוצרים מוזיקה חדשנית, מלאת אנרגיה ותעוזה, המשלבת באופן מופלא גרוב שורשי עם חדשנות קופוזיטורית", נכתב עליו באתר של פסטיבל הג'אז בתל אביב, בו יופיע ביום שישי הקרוב.

איך התחלת לנגן?

"אחי הגדול ניגן פסנתר, ובגלל שרציתי להיות כמו אחי הגדול, התחלתי בגיל חמש ללמוד פסנתר. בכיתה ג' עברתי מהפסנתר לכינור, בכיתה ד' התחלתי עם סקסופון, ובכיתה ו' עברתי ללמוד גיטרה". עוד לפני שסיים את היסודי, אורן היה תזמורת של איש אחד, שאת ההשראה קיבל, לדבריו, מאלבום של לואי ארמסטרונג שהוריו השמיעו לו כשהיה בכתה ד'.

"בזמן הלימודים בברנדייס", מספר אורן על דרכו למוזיקה אפריקאית, "נדרשתי לעשות קורס בחינוך גופני והצטרפתי למה שנראה הכי נסבל ברשימה, 'ריקוד אפריקאי'. אני לא רקדן גדול, אבל תמיד התעניינתי במוזיקה של תרבויות אחרות ורציתי להכיר ולהבין כמה שיותר סוגים של מוזיקה". המורה בשיעור הריקוד, מוחמד סידי קאמארה, ובקיצור ג'ו, התגלה גם כמתופף, יליד מאלי ובן למשפחה של מוזיקאים ותיקים. כשהוא שמע שאורן מנגן בסקסופון, הוא הזמין אותו לאלתר יחד, הציג בפניו את חוגי המוזיקה האפריקאית ולבסוף אף לקח אותו למאלי והכיר לו את בני משפחתו ותרבותו, כשהוא פותח בפניו עולם שמעט זרים מכירים מקרוב.

במאלי, מספר אורן, ההיסטוריה המשפחתית של השבטים מועברת בעל פה. המסדר שאחראי על שמירת ההיסטוריה של השבט, עד 21 דורות אחורה, קרוי "גריו". "ה'גריו' נאספים ושרים בפני בני השבט את ההיסטוריה של המשפחות. כל שיר הוא שונה, וכל שיר מאולתר במקום, כמעט כמו בג'אז. כשביקרתי עם ג'ו במאלי, הצ'יף של כל הגריו הגיע לבית של אמא של ג'ו וסיפר לנו את ההיסטוריה של השבט. אנחנו ליווינו את הסיפור בנגינה. זה היה כבוד עצום".

גם בניו-יורק, אורן המשיך ללוות את טקסי ה'גריו' בהתכנסיויות של הקהילה המאלית בברונקס. "לאורך הטקס המוזיקאים מלווים את הזמר, שניגש לכל אחת מהמשתתפים, בעיקר נשים, ושר על משפחתן. בכל הזמן שהוא שר, הן זורקות עליו כסף. זו חוויה די סוריאליסטית: הברונקס, שכונה עניה, איזה מתנ"ס קהילתי מוזנח, ובפנים יושבות מלא נשים אפריקאיות שלבושות בצורה מרהיבה ומשליכות טונות של כסף על בנאדם ששר ומהלל את סבתא שלהן".

כמוזיקאי, אומר אורן, הוא שואף ליצור מוזיקה שהיא "זורמת, טבעית, ידידותית, שתרגיש באופן אינטואיטיבי ש'ככה זה היה צריך לקרות'. זה אחד הדברים שאני אוהב המוזיקה האפריקאית, שהיא כל כך טבעית ומלודית. אחת הבעיות שיש לי עם הרבה מהג'אז, זה שאנשים עושים יותר מידי אינטלקטואליזציה למוזיקה ומנגנים ערימה של תווים לפי שורה של חוקים שלמדו, במקום פשוט לנגן מוזיקה יפה". בגלל זה, הוא אומר, הוא אוהב ללמד ילדים. "אצלהם זה הכל סביב הצליל".

זה לא רק שהוא אוהב ללמד ילדים, ילדים אוהבים ללמוד אצלו. כך לפחות עולה מההצלחה של תוכנית הלימודים המיוחדת שפיתח, אותה הוא מכנה "טימבלולו".

מה זה טימבלולו?

"טימבלולו זו סידרת שיעורים שמלווה את הילד מלידה, דרך הילדות המוקדמת והלאה, כשהמטרה שלה היא לתת לילד הבנה אינטואיטיבית ועמוקה ביסודות המוזיקה", אורן מספר. תוכנית הלימודים כוללת שירים מתרבויות שונות ברחבי העולם, סיפורים על מלחינים ומוזיקאים ומשחקים עם כלי נגינה שונים ולבסוף מתחילים גם לנגן על כלי דמוי כסילופון שנקרא "גלוקנשפיל".

החיבור של אורן לילדים התחיל עם אחותו הקטנה. "היא צעירה ממני בעשר שנים, ולאורך כל הילדות שלה הייתי מלמד אותה דברים: חשבון, קריאה, מוזיקה... כל הדברים שאני עצמי אוהב. ממנה למדתי איך להגיע לילדים, להצית את הדמיון שלהם". במהלך לימודי התואר השני אורן החל לעבוד כמורה למוזיקה ב"וושינגטון מרקט סקול", גנון לגילאי שנתיים עד שש, שם המציא סיפורים ומשחקים להמחיש לפעוטות מושגים מוזיקלים. הפעילויות הללו התפתחו במהלך השנים לתוכנית המלאה, טימבלולו, אותה התחיל ללמד ב-2010.

"התמזל מזלי ובשיעורים שלי השתתפו גם ילדים של סלברטיז כמו הארווי קייטל, נעמי ווטס ולייב שרייבר, ועוד כמה. ההתלהבות שלהם עזרה לקדם ולפרסם את התוכנית. כיום אני מאמן בשיטה הזו קבוצה של מורים, שעושים שיעורים קבוצתיים בבתים פרטיים ברחבי ניו-יורק".

אגב סלברטיז, איך היה בגראמי?

"הופתעתי לטובה. כל המוזיקאים שפגשתי שם היו מאד מפרגנים וידידותיים. לא הייתה לי מהם תחושה של אגו. שמחתי לראות שבנוסף לכל הסבלרטיאים ולכסף הגדול, היו בטקס גם יוצרים עצמאיים קטנים שזכו להכרה. פרנק סינטרה ניסח את זה יפה בטקס הגראמי הראשון ב-1959: 'תזכרו, חברים, זה פרס על מצויינות, לא על פופולאריות'. באתי ציני, אבל שמחתי לראות שבנוסף לכל הפופוליזם, עדיין יש בגראמי מי שיקדם מוזיקה טובה רק בגלל שהיא טובה".