לרדת מהבמה
כל התפקידים הם רק אשליה, והחוכמה היא לא להחליף פינה אחת בפינה אחרת על אותה במה, אלא לרדת בכלל מהבמה
כמעט כל אחד מאיתנו בני האדם קיבל שם פרטי ושם משפחה כשנולד.
באותה הזדמנות הוסיפו גם מספר של זהות, דגל והמנון של מדינה, ומבלי שביקשנו דבר, גם הכניסו מסורת, דת ואמונה.
מצאנו את עצמנו בתוך תסריט, ציפיות ותפאורה, וכמו ששייקספיר אמר, כולנו שחקנים והעולם הוא במה. ההצגה היא גדולה, מותר בה לבחור כל תפקיד שנחפוץ, אבל רק כל עוד נשמור על המסגרת שקיבלנו בהתחלה.
באותו רחוב בחברון, בדיוק באותו יום שני תינוקות נולדו לעולם, שתי נפשות תמימות וטהורות. יונקים משדי אימם, בוהים אל התקרה ומדי פעם, בפה חסר שיניים מחייכים ללא סיבה.
אחר־כך מתחיל החינוך, הרי הם צריכים לדעת את מקומם בעולם: זה אבא, זו אמא, זו סבתא, זה סבא, שם הוא אלוהים, אלה הנביאים, זו התורה ושלנו האדמה. אנחנו טובים וההם שם בסוף הרחוב - הם רעים.
מכיוון שילדים עדיין לא פיתחו חוש ביקורת עצמאי, הם מאמינים למבוגרים. מה שנחרט על לוח הלב בילדות, נשאר שם מאה שנה.
ההזדהות עם התפקיד היא כל כך שלמה ומוחלטת, שהמסכה נדבקת לפרצוף ולפעמים צריך להרוג או להיהרג - אם זה מה שדורש התפקיד בהצגה.
יש אנשים הרוצים לצאת מהתפקיד: לנסוע למקום רחוק, ללבוש בגדים שונים, לקבל שם חדש, להפוך לדתי או לחילוני, לגלח את הראש במנזר במזרח, או להיות מומחה לחרקים בדרום סודן. אך כך או כך הם רק מחליפים תפקידים על הבמה הגדולה של העולם.
כל התפקידים הם רק אשליה, והחוכמה היא לא להחליף פינה אחת בפינה אחרת על אותה במה, אלא לרדת בכלל מהבמה.
קצת קשה להבין למה בדיוק הכוונה, ואיך אפשר בכלל לרדת מהבמה, אבל כשמתרגלים מדיטציה דברים מתחילים להתבהר, וכשלומדים להתבונן ממרחק, רואים עד כמה גדולה היא האשליה.
תארו לעצמכם שענן מרחף בשמיים ועוצר לביקור בספרד, וממשלת ספרד משכנעת אותו שהוא ספרדי ולכן אסור לו להוריד גשם במרוקו או בצרפת. היה זה בהחלט יכול להיות רעיון מוצלח לספרדים לו רק אפשר היה לחנך את העננים.
אבל עננים, דגי הים, והציפורים יודעים מעצמם מי הם ומה עליהם לעשות בחיים. לא כך הם ילדי האדם שמאמינים לאחרים.
"אבל מי אני באמת?"
שואל הילד את אמא,
"מי אני באמת?"
שואלת הילדה את אבא.
וההורים חוזרים על התשובה שקיבלו, כי גם הם רק ממשיכים שושלת ארוכה של אנשים שאיבדו את התשובה.
למצוא את העצמי הראשוני, הטהור והנקי, זהו המסע הרוחני.
בהתחלה שואלים את השאלה, אחר־כך לומדים לרדת לאולם, ובלי ביקורת להתבונן בבמה. אחרי ימים רבים ההצגה מתחילה לשעמם ואז קמים, מסתובבים אחורה, ויוצאים החוצה מאולם התיאטרון אל האור הבהיר שבחוץ.
אלא שהדלת החוצה מהאולם היא מעגל ופעלול, ושוב אנו מוצאים את עצמנו על הבמה וההצגה היא אותה הצגה,
אבל אנחנו חופשיים להיות בעולם -
כמו דג,
כמו ענן,
כמו ציפור.
ניסים אמון - זן מאסטר, מפתח שיטת הטרילותרפיה לאיזון פנימי.
