שתף קטע נבחר

תנו לנשים ערביות לעבוד בכבוד

נשים ערביות רוצות לעבוד, אבל היצע העבודה הדל והאכיפה המוגבלת ביישובים ערביים, נתנו כוח עצום למעסיקים הפוגעניים לנצל את הנשים. המדינה חייבת לשנות את זה

סלאם (שם בדוי) עובדת בחנות בגדים, או יותר נכון בביתה של המעסיקה, שבמהלך היום עובר הסבה לחנות בגדים. היא משתכרת 800 שקלים בחודש עבור משרה בהיקף מלא. בנוסף לעבודתה כמוכרת, היא נדרשת לנקות את המחסן של מעסיקיה. זו רק דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר של תעסוקה פוגענית של נשים ביישובים ערבים.

 

מדוע נשים ערביות מסכימות לעבוד בתנאים אלה? כי אין ברירה. היעדר תשתיות תומכות כמו תחבורה ציבורית, מעונות יום והכשרה מקצועית מותאמת לדרישות התעשייה העכשווית, הופכים את הניסיון לצאת ולמצוא עבודה לקלוש. גם רמת העברית, שבמקרים רבים אינה עונה על הרמה המקצועית הנדרשת, מקשה מאוד על השתלבות תעסוקתית. בנוסף, החיג'אב המסורתי (כיסוי ראש) אינו מתקבל בברכה במקומות עבודה רבים בבעלות יהודים.

 

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לבטל בגרויות, כי אני מאמין בתלמידיי / לירון ברגר

חמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות / נעמי בן-בסט

 

אולם האבטלה והיעדר תרומה כלכלית מזערית למשפחתה היא אופציה רעה מאוד מבחינת האשה הערבייה. רבות מהנשים שנאלצות לעבוד בתנאים גרועים הן אמהות לילדים שחיים מתחת לקו העוני. על-פי הדו"ח השנתי של המועצה לשלום הילד לשנת 2011, אחוז הילדים הערבים שחיים בעוני הוא 65.8%, פי שלושה מאחוז הילדים היהודים העניים. במצב זה, גם משכורת בסך 800 שקלים בחודש מהווה תרומה משמעותית לכלכלת הבית.

 

העובדה ששוק העבודה היהודי כמעט סגור בפני האשה הערבייה, יצר מצב שבו הנשים הערביות נאלצות לעבוד בעיקר ביישובים ערבים. הן מועסקות במקומות שהם עצמם חלשים כלכלית ושאין ביכולתם להעסיק עובדות בשכר נאות ועם תנאים סוציאליים מלאים. המוטיבציה הגבוהה של נשים ערביות לעבוד, לעומת היצע עבודה דל מאוד, והיעדר האכיפה ביישובים ערביים, נתנו כוח עצום למעסיקים הפוגעניים לנצל את הנשים, תוך פגיעה בדימויין העצמי ובאמונה שמגיע להן לעבוד ולהשתכר בכבוד.

 

מה ניתן לעשות כדי למגר את התופעה? בטווח הזמן המיידי, על המדינה להגביר את האכיפה ביישובים ערביים. מעבר לצורך המיידי באכיפת חוקי העבודה, יש לחזק את נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה, ולהוסיף לגוף זה תקנים כדי שיוכל לפעול ולתת מענה לצרכים של הנשים הערביות. במקביל, דרושה מדיניות ממשלתית לפיתוח החברה הערבית בכלל, ולקידום תעסוקה הוגנת ומסודרת של נשים בפרט.

 

ללא השקעה בחינוך ובתעסוקה, תישאר החברה הערבית בשוליים, כמיעוט פריפריאלי מבחינה כלכלית וחברתית. זו המציאות שממנה צומחת התופעה של תעסוקה פוגענית. מדיניות ממשלתית צריכה לכלול הרחבה והתאמה של ההכשרות המקצועיות לדרישות שוק העבודה הישראלי העכשווי. יש ליצור מקומות עבודה חדשים שיגבירו את התחרות בין המעסיקים על עובדים ועובדות, וכך ישתפרו תנאי העבודה. בנוסף, יש לשפר את התשתיות התומכות ביציאת האשה לעבודה, במיוחד מעונות היום והתחבורה הציבורית.

 

כיום עומד שיעור התעסוקה של נשים ערביות על 22% בלבד. לאחרונה נקבע במשרד התמ"ת יעד לשנת 2020 להעלאת שיעור תעסוקתן ל-40%. נראה כי הממשלה הפנימה את מה שאני רואה מדי יום במסגרת עבודתי לשילוב נשים ערביות במעגל העבודה: נשים ערביות רוצות לעבוד, במטרה לעזור לעצמן ולמשפחותיהן. על החברה הערבית ומדינת ישראל מוטלת האחריות לפעול לשילובן באופן הוגן ומכבד.

 

נדיה איסמעיל, מנהלת מיזם שריקאת חיאה ("שותפות לחיים") של עמותת יוזמות קרן אברהם, המקדם שילוב נשים ערביות בשוק העבודה. נכתב לקראת ועידת ראש הממשלה, הכינוס השנתי השני של הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, מחר בחיפה.

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
דרושה מדיניות. נדיה איסמעיל
מומלצים