דברים שרואים משם

האביב כבר כאן, שנייה לפני ערב פסח, אווירת הנקיונות, קניות לחג וכוננות מוגברת לדיאטת "היום שאחרי". תמיד כשמגיעה התקופה הזו, אני לא יכולה שלא לעצור רגע, לנשום פנימה את כל ההכנות וההתרגשות הלאומית (כי כולנו מחכים לחופש הזה כל יום מאז שנגמר סוכות) ולשמוח שאני כאן כדי לחוות את זה.

• לכל הטורים של מיכאלה
  

ליל הסדר. הגעגוע הכי גדול כשחיים בחו"ל(צילום: שאול גולן)

רוח החג

כשחיים בחו"ל תקופה, תמיד זוכרים את הגעגוע העז לישראל דווקא בתקופות החגים. אווירת החג נפגמת כשכולם מסביבך עסוקים בדברים יומיומיים וממשיכים בשגרה. אין להם מושג בכלל שעכשיו חג, ואתה צריך לייצר אחת כזו לעצמך, עם המשפחה שלך. דווקא שם, אתה לומד להעריך את האווירה המיוחדת ששמורה רק לישראל, את המסורת, את הזמזום הנעים שיש באוויר לקראת משהו שהוא קצת יותר גדול ממך.

בגיל 17, אמריקה הייתה בשבילי הדובדבן שבקצפת, החלום המתוק הזה שכל דוגמנית צעירה רוצה לגעת בו. יום אחד קיבלתי טלפון מהסוכן שלי בארה"ב, שבישר לי שנבחרתי להצטלם לקמפיין של קלווין קליין. בסוכנות ידעו שאני מוכנה לעבוד רק בחופשות מבית הספר ולמזלי, הצילומים נקבעו בדיוק לחופשת פסח.

זו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתי כאן בחג, ובמקום לחפש את האפיקומן בליל הסדר, מצאתי את עצמי בסן פרנסיסקו, עם 30 דוגמנים ודוגמניות אחרים, מצטלמת לקמפיין של הבושם "אובסשן". שמחתי מאוד על הקמפיין ועל ההזמנות, אבל אני זוכרת שמשהו הרגיש לי מוזר. אווירת החג לא הייתה שם, והתגעגעתי אליה.

שיא הגעגוע

לפני שלוש שנים, עברתי עם כל המשפחה להתגורר בלוס אנג'לס, ואז זו כבר הייתה עובדה: את פסח נחגוג הרחק מישראל ומהמשפחה המורחבת. הרחק מההכנות והניקיונות שמתחילים שבועות לפני, מריחות הבישולים שעולים מבתי ההשכנים והרחק מהקיינדלעך של אמא שלי, שאני מוכנה להישבע שהם הכי טעימים בעולם (היא גם מהמעצבנות האלה, שלא יודעות לתת כמויות מדויקות כשמבקשים מהן מתכון.

לקח לי שנים להצליח להכין קיינדלעך דומים לשלה, ועד אז הקורבנות שלי שברו כמה שיניים). בכל פעם שהגיע ערב חג כזה לבית שלנו בקליפורניה, חגגנו אותו בשמחה מהולה בעצב, כי הרגשנו רחוקים ובודדים. בזמן שאנחנו עורכים את ליל הסדר, השכנים שלנו ציינו עוד ערב שגרתי מול הטלוויזיה.

אפילו הצעירים לא ציניים בחגים

החגים פשוט מחדדים את הזרות שלך במדינה אחרת. אתה מוצא את עצמך עומד ומביט מהצד על הטריוויאליות שבה השכנים והסביבה שלך מגיבים ליום הזה, כשאתה יודע שבישראל הוא יום חג. הפיתרון שלנו היה להתאחד יחד עם משפחות ישראליות אחרות ולחגוג יחד. פיצוי קטן על תחושת הזרות, כשכל אחד הביא את המטעמים שלו מהבית וסיפר איך חוגגים אצלו את החג בארץ. היה בזה משהו קסום, אבל זה עדיין לא היה הדבר האמיתי.

ומתגעגעים, כל כך מתגעגעים. את החגים שלי בישראל תמיד ציינתי עם סבתא ז"ל, אבא ז"ל ואמא, שתיבדל לחיים ארוכים. הם חסרו לי מאוד בכל יום שחייתי בארה"ב, אבל בחגים אפילו יותר.

גם באמצע הטיול להודו, תאילנד או יפן. בליל הסדר הצעירים מתגעגעים הביתה(צילום: באדיבות בית חב"ד טוקיו)

פוליטקלי קורקט

באמריקה, אם רוצים לקחת את הילד לשחק אצל חבר, צריך לקבוע "play date" (פגישת משחק) חודשיים מראש ולהסתנכרן עם היומן של האמא והאופר. פה אפשר פשוט לקפוץ לבקר. באמריקה, אם נגמר לך החלב או הסוכר, אי אפשר פשוט לדפוק על הדלת של השכנה ולבקש – סביר להניח שהיא תזמין לך משטרה. ופה, אתם כבר יודעים איך זה – בטח, רק תבקש. ואפילו ייתנו לך גם קמח ושמן בלי שבכלל ביקשת.

בישראל יש לנו ערבות הדדית האחד לשני, אנחנו אוהבים לעזור ולתת לכל אחד תחושה שהוא חלק מהמשפחה, שהוא תמיד רצוי אצלנו בבית ויכול להרגיש חופשי לבקש טובה. אבל אתה לומד להעריך את זה רק כשאתה חי רחוק מכאן, במדינה שבה הדברים נראים אחרת לגמרי. מתוך הגעגועים, אתה לומד להעריך את הדברים הקטנים שעושים את ישראל כל כך מיוחדת.

חווית המגורים בחו"ל תרמה רבות למשפחתי באיחוד התא והקרבה בינינו, כי ככה זה כשמגיעים למקום זר בלי להכיר אף אחד - לומדים להעריך אחד את השני. אבל יותר מזה, היא תרמה לי בכך שלמדתי להעריך את המדינה שלי ואת כל הדברים שיש בה, ואין בשום מקום אחר. כי בשביל תחושת שייכות אתה יכול לנסוע ברחבי הגלובוס, אבל לבסוף תלמד שהיא נמצאת רק במקום אחד – בבית. חג שמח!