"לא אשכח זעקתך כשיוני מת". נתניהו ספד לאביו
בהר המנוחות דיבר בנימין נתניהו לא כמו ראש ממשלה, אלא כבן שאיבד את אביו בגיל 102. "מעולם לא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי בנך", נפרד. ההספד המלא
אבא יקר ואהוב שלי, איך אוכל לתאר כאן את כל מה שהענקת ליוני, לעידו ולי? את התמיכה ברגעים הקשים ביותר, את העובדה שאתה ואימא שמרתם על שפיותכם כשחייו של יוני נגדעו, שהמשכתם ליצור ולפעול אחר השבר הנורא בחייכם. תמיד הראית לנו, אבא, מהי מחויבות לאומה ולמדינה, אבל לא פחות מזה הראית לנו מהי מחויבותך לנו.
לפני כמה שבועות, כשמיאנת לאכול, הזכרתי לך את אותו יום בניו יורק בשנות ה-50', זה היה ימים ספורים לאחר שהגענו לארה"ב לצורך מחקריך. היינו שלושת הילדים עמכם במלון, השעה הייתה מאוחרת. סופת שלג עזה השתוללה בחוץ ואני הייתי ילד קטן, ילד קטן רעב. ואתה אמרת אז לאימא: "אני לא מוכן שהילד יילך לישון רעב", ויצאת לסופה המשתוללת בחוץ.
כעבור שעה קלה חזרת רטוב וקפוא עד לשד עצמותיך, כשאתה מחזיק בידך מגש אוכל חם שהבאת לי, ילדך הקטן. אבל היו הרי סערות הרבה יותר גדולות, לא רק בחיינו הפרטיים אלא בחיינו הלאומיים. סערות איומות שפקדו את העם היהודי במהלך 102 שנותיך. ואתה, אבא, לא היססת אפילו פעם אחת לצאת אל מול הסופה ולתרום להגנת האומה מעומק מחשבתך וחריפות כתיבתך.
לפני שנתיים, ביום ההולדת ה-100 שלך, הייתה לי זכות נדירה שאיננה ניתנת לבנים רבים, לומר לך, אבא, עוד בחייך, כמה אני אוהב אותך וכמה אני מעריץ אותך. חלק מהדברים נזכיר כאן היום. היית חכם, תמיד ראית את הנולד, שנים לפני התממשות תחזיותיו של הרצל הבנת שהוא צדק.
ב-1937, בעודך רק בן 27, כתבת: "הרצל ראה שהגחלים הלוחשות של אש השנאה הקדומה ליהודים עתידות להתלקח
מחדש. עמד לעיניו המראה של הקטסטרופה. היה ברור לו שאורב לאומה הכיליון". את זה כתבת כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, ולפני השואה שפקדה את עמנו. לא רק שהסכמת עם הרצל לגבי הסכנה, פעלת כמיטב יכולתך כדי להדוף אותה. פעלת לזרז את הקמת מדינת היהודים על ידי גיוסה של ארה"ב. נסעת לז'בוטינסקי ללונדון כדי לשכנע אותו לנטוש את מקום מושבו באנגליה ולהעביר את פעילותו הציונית לארה"ב.
הבנת אז שדעת הקהל הבינלאומית, ובייחוד האמריקנית, תוכל לעזור לציונות. אלא שזמן קצר לאחר שהגעתם לאמריקה נפטר ז'בוטינסקי, והיית מנושאי ארונו. אבל לא איבדת את התקווה עם לכת המנהיג; הלכת לבדך לעשרות סנאטורים וחברי קונגרס, למנהיגים האמריקנים כמו אצ'סון, בולט ואייזנהוואר, שלימים נעשה נשיא, ואמרת להם שהמדינה היהודית, לכשתקום, לא תובס על ידי הערבים, ושהיא תהיה המשענת של תרבות המערב במזרח התיכון. פעילותך סייעה לשכנע את שתי המפלגות הגדולות באמריקה לאמץ את המצע שתמך בהקמת מדינה יהודית ושתבע מאנגליה לפתוח את שערי הארץ לעלייה יהודית.
ראיית הנולד שלך הביאה אותך, אבא, לפני 35 שנה, אחרי נפילתו של יוני באנטבה, לרכז מאמץ אינטלקטואלי עולמי נגד הטרור הבינלאומי. אמרת שמה שעומד מאחורי הטרור הוא מדינות ומכאן שניתן להיאבק בטרור בהצלחה על ידי מאבק במדינות הללו. את הסגולות הללו שלך, אבא, של ראיית הנולד וסגולות אחרות, אני לא יכולתי להבין כילד קטן שגדל בירושלים המנומנמת של שנות ה-50'. הדברים נתבהרו, לאט-לאט הלכו ונתבהרו לי ולעידו במהלך שנות בגרותנו, וזה קרה גם ליוני. הוא כתב לי ב-1968: "ככל שאני מרבה לדבר עם אבא, אני מעריך אותו יותר בתור אדם חושב ובתור מחנך. הוא אדם גדול, ואצורים בו כוחות עצומים בהרבה תחומים".
ביום הזה אני מוצף בזיכרונות מילדותנו המאושרת בירושלים. מאבא ואימא שנמצאת פה לידנו. אימא הייתה אישה מאוד מעשית. היה לה חוש הומור תוסס ורגליים על הקרקע והיא הייתה נוהגת לומר: "התחתנתי עם גאון, אבל מישהו צריך לטפל בגרביים". את הדברים האלה אמרה אשה מאוד חכמה, מאוד-מאוד משכילה שעזרה לאבא בכול: במחקר, בפענוח הטקסטים - אתם צריכים לראות מה זה היה לפענח טקסט של אבא שלי, בהדפסת כתבי היד, בניסוח. אבא, אימא הייתה יד ימינך, היא הייתה אהבת חייך, היא טיפלה בגרביים, היא טיפלה בכול.
בבית ברחוב הפורצים, לשם עברנו בתחילת שנות ה-50', יכולת אבא להתמסר לעבודתך המדעית בחקר יהדות ספרד, במקביל לעבודתך כעורך הראשי של האנציקלופדיה העברית. לסלון שלך ושל אימא היו מגיעים מלומדים, משוררים, חוקרים, סופרים: קלאוזנר, לייבוביץ', בצלאל רוט, בנימין מזר, אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר ועוד רבים-רבים אחרים. לפעמים הייתי שומע אותך מדבר עם ידידך פרופסור קלאוזנר או עם ההיסטוריון פרופסור אברהם שליט, בלשונכם המיוחדת: "אדוני ירצה שאסור לראותו? שמא אשלח לאדוני את כתב היד?". טוב, זה לא מפתיע אותי שהשתמשת בשפה הזאת, כי עוד בגיל 13 כששברת את ידך במשחק כדורגל, נשכבת על הארץ וגנחת: "הו ילדים, ילדים, מה גדול הכאב".
אבל לא הכול אצלך היה עולם ישן. אני זוכר שכשבאנו לניו יורק ב-1958, שיחקת איתנו כדורגל בסנטרל פארק, והתגלית כשחקן לא רע בכלל. וכשאחר כך חזרנו לירושלים, הבאנו עמנו זוגות אופניים, והיינו שולחים לתיקון את האופניים האלה מעת לעת. המתקן היה ליד משרדך בממילא. יום אחד היית צריך להחזיר את האופניים, ובמקום לנסוע במונית כפי שנהגת, עשית את דרכך הביתה באופניים, וילדי השכונה סיפרו בתדהמה במשך ימים רבים כיצד ראו את פרופסור נתניהו המכובד דוהר בחליפה על אופניים במורד רחוב הפלמ"ח.
היית לנו אבא נפלא, אבא. אף על פי שהיית עסוק, תמיד היית קשוב ברגעים הנכונים למצוקותינו ולרחשי לבנו. והיה לך חוש
צדק, את זה גיליתי בגיל שלוש. יום אחד הגדשתי את הסאה ואימא ביקשה ממך לרסן אותי. התחלת לנוע לעברי בתנועה שנראתה לי מאיימת, אף על פי שמעולם לא הרמת ידך עלינו, אבל מאחר שבגיל הזה עדיין לא פיצחתי את החידה הזו, נעמדתי מולך והתרסתי: "אתה לא תעז. רק בגלל שאתה יותר גדול ממני, זה לא אומר שמותר לך להרביץ לי". ואתה נעצרת בו במקום, הרהרת לרגע ואמרת: "הילד צודק".
כמה שנים לאחר מכן, התחלת לעזור לי בשיעורי הבית בהיסטוריה. יוון, רומא, מרד המכבים, בית שני. לפני כמה שנים מצאתי ארגזים בביתנו של מחברות שלי מכיתה ה' וכיתה ו' שבהם נראה בבירור שהכתבת לי מילה במילה הרצאות מלומדות על הנושאים הללו. אבל בהדרגה גמלת אותי מזה, וכשהייתי מבקש את עזרתך בהמשך היית אומר: "תכתוב אתה קודם, אני אערוך", ובהדרגה אמרת לי: "תכתוב אתה קודם ותערוך, אני אקרא בסוף". במידה שאני יודע לעשות משהו משתי הפעולות הללו, ובכלל לערוך את מחשבותיי ולנסות לגייס את השילוב בין משמעת למקוריות, בין מחשבה לפעולה - זה בזכות הדברים שלמדתי ממך, אבא.
היית נטוע עמוק במורשת עמנו, בתרבותנו, בשפתנו. במשך עשר שנים הפכת את האנציקלופדיה העברית למאגר של תובנה עמוקה עד כדי כך שהיו מעטים הבתים בישראל שלא היה בהם את האנציקלופדיה העברית, ודי בזה להספיק למפעל חיים שלם, אבל זו הייתה רק תחילת דרכך. בספריך על דון יצחק אברבנאל ועל האנוסים, ומעל הכול ביצירת המופת שלך, מקורות האינקוויזיציה, חוללת מהפכה בהבנת תולדות יהודי ספרד, ועוד יותר מזה: מהפכה בהבנת האנטישמיות וסיבותיה.
ספגנו ממך, אבא, את אהבתך לעם ולארץ ואת אהבתך לאימא ולנו. כמה גאה היית בנו בניך בלימודינו, בדרך שפילסנו בחיים, בשירותנו הצבאי. יוני שוחח איתך פעמים על כוונותיו להמשיך בינתיים בצבא ואמרת לו: "תחליט כפי שתחליט, אבל בכל מקרה - מצא זמן ללמוד". זו תמיד הייתה עצתך לנו: "למדו, השכילו, רכשו דעת". וכך עשינו – עידו באוניברסיטת קורנל, אני באוניברסיטת MIT בבוסטון, ויוני הצטרף אליי לחופשה קצרה שנטל מן הצבא בקיץ הקסום של 1973, לפני מלחמת יום הכיפורים, כשלמדנו יחד בקורס קיץ באוניברסיטת הארוורד.
ואז קרה משהו ששינה לעד את מסלול חיינו. חייך, אבא, כמו חיינו, נחצו לשניים: לפני ואחרי אותו יום נורא בו נפל יוני. כשעידו צלצל אליי לבוסטון בשעות הלילה, ידעתי עוד לפני שהרמתי את השפופרת שיוני כבר איננו עִמנו. חשבתי אז שצריך להגיע אליך, אבא, ואל אימא, מהר ככל האפשר, למקום שהותכם במדינת ניו יורק, לפני שהבשורה תגיע אליכם בדרך אחרת. ואז נסענו, שבע שעות בגיהינום, והגענו לשביל שמוביל לבית שבו התגוררתם אז.
ראיתי אותך הולך מבעד לחלון הזכוכית הגדול. ראיתי אותך הולך ומהרהר כשידיך כדרכך שלובות מאחורי גבך. לפתע הפנית את ראשך וראית אותי, ומבט של פליאה נשפך על פניך ואמרת "ביבי, מה אתה עושה כאן?" וכהרף עין מבטך התחלף בהבנה איומה, זעקת זעקה מרה ואחר כך זעקה גם אימא, ואת הזעקות הללו לא אשכח עד יום מותי. זה היה לפני 36 שנים. שש שנים יותר ממניין השנים שחי יוני.
בינתיים הלכה לעולמה אימא ועל מצבתה כאן כתבת: "בגאון והדר נשאה את יגונה בנפול בנה יונתן מאצילי גיבוריה של מדינת ישראל בכל מלחמותיה. סגולה ומופלאה הייתה עד אחרית ימיה". ואכן בשנים האחרונות, נשארו הרבה שנים, בשנים לאחר מותו של יוני נשאתם שניכם את יגונכם בהדר. אני עדיין לא מבין מאין מצאתם את הכוחות להמשיך לחיות עם הצער, להמשיך ליצור, כי בשנים האלה השלמת את יצירת המופת שלך שנחשבת על ידי גדולי המלומדים בעולם לאחד מספרי ההיסטוריה שיעמדו לדורות.
בסיום הספר הזה בעמוד 1,350 ביקשת להודות לאימא על תרומתה ומסירותה העצומה שאפשרו לך לעשות את מפעל חייך.
את הספר חמשת אבות הציונות הקדשת, כך כתבת, לזכרו של "בני אהובי יהונתן שהקריב את חייו על הגנת עמו", וכך גם את ספרך על האינקוויזיציה שהקדשת ליוני ביגון שאינו שוכך, כך כתבת.
ספריך מראים בבירור שניחנת לא רק ביכולת לצפות את פני העתיד אלא גם לפענח את סודות העבר, והרי יש קשר בין השניים. פעמים רבות אמרת לי "מי שאינו יכול להבין את העבר אינו יכול להבין את ההווה, ומי שאינו יכול להבין את ההווה - כיצד יוכל לפענח את צפונות העתיד".
תמיד אמרת לי שתנאי הכרחי לקיומו של כל גוף חי, ועַם זה גוף חי, הוא היכולת לזהות סכנה בזמן, תכונה שאבדה לעמנו בגלות, כך אמרת. אתה לימדת אותי אבא להסתכל נכוחה אל המציאות, להבין מה היא טומנת בחובה ולהסיק את המסקנות הנדרשות.
אני בטוח שזה לא היה עבורך דבר קל, כי תמיד היו כאלה שלא ראו כמוך וביטלו את השגותיך. אבל אני מאמין שגם בזה לימדת אותי להיצמד לעיקר ולהפריד ממנו את הטפל. ביום הזה אבא כשאני נפרד ממך אני מבקש לומר לך בדיוק את אותן מילים שכתב לך יוני לפני 46 שנים. מעולם לא אמרתי לך עד כמה אני גאה על היותך האדם שהנך, על היותי בנך.
לפנייה לכתב/ת 
