הידעתם שהסקייליין של ניו-יורק, המוניות הצהובות, האדים שעולים מן הכבישים והאורות של טיימס סקוור – כל המראות המוכרים של העיר – הם בעצם תבנית נוף התבגרותו של דני סנדרסון? כן, סנדרסון הוא משלנו ממש: גם מעצב תרבות ישראלית, מלהקת הנח"ל, עבור בכוורת ועד בכלל, וגם ניו-יורקר משופשף. לכן, כשיעלה לבימת מועדון בי.בי קינג ברחוב 42 ביום רביעי הקרוב, סנדרסון יפגוש קהל ביתי בכל מובן המילה. "ניו-יורק בשבילי היא כמו בית שני, מרגיש לי כאן מאד טבעי", הוא מספר בשיחת טלפון, רגע לפני שהוא אורז כמה טי שירטס וג'ינס לתוך מזוודה שתלווה אותו במסעו חזרה לכאן.

"ניו-יורקי בסיקסטיז היא בגדר זכות ענקית שנפלה בחלקי". סנדרסון (צילום: מיכאל קרמר)

"מגיל עשר ועד לגיוס ללהקת הנח"ל חייתי עם משפחתי בניו-יורק. אבא שלי ניהל את סניפי 'אל על' בצפון ובדרום אמריקה. גרנו בפורסט הילס בקווינס ולמדתי בתיכון לאמנויות במנהטן, High School of Music and Arts, הסמוך לג'וליארד, במגמת ציור ומוזיקה. נסעתי בכל יום בסאבוויי לעיר עד לרחוב 59. אפשר לומר שהייתי בהלם תרבות מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר ועד שהייתי עוצם אותן בלילה".

ובכן, סנדרסון שאחראי לחלק מרכזי מפסקול חיינו, כמלחין וכיוצר – החל מהגיטרה החשמלית ב"בשמלה אדומה" של להקת הנח"ל דרך "יו-יה", "המגפיים של ברוך", ו"נתתי לה חיי" של כוורת, "רוני" ו"היא לא תדע" של "גזוז", "אלף כבאים"ו"חללית" של "דודה", וכמובן הדואט "זה הכל בשבילך", "הלא נודע" ו"מה הדאווין שלך", מאלבומי הסולו שלו – חב את מורשתו המוזיקלית לתפוח הגדול.

לולא החוויה הניו-יורקית בסיקסטיז, היית הופך למוזיקאי שאתה היום?

"בלי ניו-יורק? חד וחלק לא! ההשפעה המוזיקלית שספגתי כטינאייג'ר ניו-יורקי בסיקסטיז היא בגדר זכות ענקית שנפלה בחלקי. הייתי עד לסצינת הפולק והרוק בוילאג', ראיתי הופעות חיות של ג'ימי הנדריקס, The Who, The Doors, Cream , קלפטון! וודסטוק, וכל הטירוף של ילדי הפרחים. בכל פעם שפתחת רדיו היית שומעת צליל חדש שלא הכרת קודם. ג'פרסון איירפליין, פסיכודליה, גיטרה זועקת ומייללת של הנדריקס, סולו תופים מטורף של קית' מון מלהקת 'המי', הכל היה חדש, טרי מהקופסה".

עם כל הכבוד להנדריקס, פיספסת את היסטרית "התרנגולים" בארץ.

"למרות המרחק הגיאוגרפי והטכנולוגי, חמישים שנה לפני שהמציאו את יו טיוב, נשארתי לגמרי מעודכן ועקבתי באדיקות אחרי הטרנדים המוזיקליים שהתפתחו בארץ בתקופה שהייתי בניו-יורק. זו היתה ההתחלה של הגשש, השלושרים והתרנגולים וחברים היו שולחים לי תקליטים מישראל".

למדת במגמת ציור, איך לא הפכת לפיקאסו הבא?

"כנראה שלא הייתי צייר כל כך מוכשר. מה שכן, שרצתי במומ"א ובוויטני במשך שעות".

ספר על תחנות התרבות שלך בניו-יורק של אותם הימים.

"נתחיל מתרבות האוכל: תחנות קבועות היו 'כץ דליקטסן' ו'סקנד אווניו דלי', בהן הזמנתי מרק מצה-בול וסנדוויץ' פסטרמי. רשת מקדונלד'ס הייתה בחיתוליה והיה מרגש לבקר בה. המקום לראות ולהיראות בו היה White Castle שם הגישו את החידוש של ההמבורגר המרובע. אני זוכר את 'קפה וואה', שהיה מועדון נחשב בוילאג' וכל מיני מועדוני ג'אז קטנים. הרוח שנשבה באותו העשור והגיעה מכיוון ניו-יורק שינתה את העולם".

רחובות ניו-יורק בסיקסטיז היו בטוחים יותר מאשר באייטיז?

"לא הייתה שום בעיה להסתובב לבד. אני זוכר שהגעתי לעיר כילד לבוש במכנסי חאקי קצרצרים וסנדלים תנ"כיות. נסעתי בסאבוויי לבד בשעות די מגוונות והרגשתי ביטחון מלא. גם אז הייתי נמוך יחסית והעוצמה של העיר שבדרך כלל מגמדת אותך לא עירערה לי את הביטחון. אותה אנרגיה מטורפת היממה והקסימה אותי. לגבי השפה, מאחר והוריי אמריקאים, תמיד דיברנו אנגלית בבית כך שלא הייתה לי בעיית תקשורת. מה שכן, לקח לי זמן להסתגל ל-American Way of Life. הרי נולדתי בקיבוץ כפר בלום והתחנכתי כילד בחיפה. המעבר מצפון ישראל של שנות החמישים לניו-יורק של שנות השישים היה מעבר די חד".

מתי קיבלת את הגיטרה הראשונה שלך?

"קניתי אותה בגיל 13, גיטרת גיבסון אדומה יפהפייה. היו לי ארבעים דולר והיא עלתה משהו כמו 240, לוויתי מאבא שלי כסף. אני זוכר שהוא כעס אבל הבטחתי להחזיר את החוב וכך היה, ואפילו די מהר: לימדתי גיטרה ואספתי כסף. היה לי בן דוד אמריקאי מאד מוכשר בשם ג'ואל שלימד אותי לנגן. בגיל 16 הקמתי להקה עם חבר'ה שלמדו איתי בתיכון לאמנויות. קראנו ללהקה 'הקטקומבות'. הופעתי עם ההרכב בבתי קפה ובארים בעיר עד שהייתי בן 18 וחזרתי לארץ על מנת להתגייס".

איך הייתה החזרה לישראל?

"זה היה סוויץ' תרבותי. גוייסתי ישר ללהקת הנח"ל. אני זוכר שבאודישן ניגנתי בווליום מטורף. חזרתי לארץ עם כל מיני סוגי פדלים לגיטרה... נדמה לי שקיבלו אותי רק כדי שאני אפסיק כבר עם הדיסטורשן. ההשפעה המוזיקלית שלי באה לידי ביטוי בסולו של 'שיר לשלום'. ברוב השירים שהלחנתי יש צליל חזק של גיטרות מנגנות יחד, צליל שמושפע באופן די מובהק מהאולמן בראד'רס".

לאחר פירוק להקת "כוורת" בה ניגן יחד עם גידי גוב, יוני רכטר, אפריים שמיר, אלון אולארצ'יק, מאיר (פוגי) פניגשטיין ויצחק קלפטר, הגרעין סנדרסון-גוב הפך ל"גזוז" בתוספת צלע נשית בדמות מזי כהן. בשנת השמונים אותו גרעין התגלגל להרכב רוקיסטי יותר עם להקת "דודה" וכעבור זמן קצר וכמה להיטים, סנדרסון פרש לדרך עצמאית כאמן סולו.

פגישת מחזור: עם קלפטר גוב ופניגשטיין (צילום: יריב כהן)

במקביל להצלחת אלבומו הראשון בארץ, ניסה סנדרסון את מזלו גם בחו"ל. "איל המדיה חיים סבן יזם את המהלך", הוא נזכר. "סבן במקור הוא מוזיקאי. בסיקסטיז הוא הרי היה הבסיסט של להקת 'האריות' ומאוחר יותר הוא הקים אולפן הקלטות, הרבה לפני ההצלחה שלו עם הפאוור ריינג'רס וצבי הנינג'ה. הוא מאד האמין בחומרים שכתבתי לכוורת ולגזוז והיה לו רעיון לתרגם את השירים לאנגלית ולנסות את זה על הקהל המקומי באמריקה. זה לא עבד. לא הצלחנו לחדור לשוק ובסופו של יום, למרות הכבודה התרבותית שאיתה חזרתי לארץ, הבנתי שהמוזיקה שאני יוצר היא בסופו של דבר ישראלית. למרות ההשפעה האמריקאית שלי בתהליך היצירה, הטקסט וחידודי הלשון הפכו את השירים שלי לז'אנר ישראלי. כשניסיתי לייבא את המוזיקה שלי בחזרה לארה"ב זה לא עבד. וזה בסדר".

אין לך תחושת החמצה? יכולת להיות סוג של פול סיימון כחול לבן?

"אני לא מרגיש פיספוס או כישלון מפני שהמקום שלי הוא לחיות בארץ וליצור בארץ ואני עושה זאת באהבה גדולה מאד".

סנדרסון – המחזמר

בגיל 62 סנדרסון חש שלם ונינוח מתמיד. שירים מגלגוליו המוזיקלים השונים ממשיכים להתנגן ברדיו, כולל שירים מהאלבום האחרון שלו שיצא בשנת 2009 וזכה להצלחה מסחרית. האלבום, "לא יפריד דבר", נכתב לאחר מות אשתו, נעמי, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. שיר הנושא מתוך האלבום והשיר "אתה לא לבד" ובו שורת הפזמון, "אחרים לבד איתך", נכנסו לרשימת הפלייליסט המבוקשת של גלגל"צ. המבקרים כתבו בין השאר כי "אלבומו של סנדרסון אישי ואינטימי, עטוף ברוק חם, מחבק ואינטליגנטי". האלבום החדש בישר את חזרתו של סנדרסון אל החיק הנעים של המיינסטרים. "לככב בפלייליסט זה הישג יפה. הרי אם אתה לא ברשימת ההשמעה של גלגל"צ אתה לא קיים", הוא מסכם את חוקי תעשיית המוזיקה בישראל.

סימן נוסף לקאמבק של סנדרסון היה הניסיון של תאטרון "הבימה" לשחזר את הצלחת המחזמר "מרי לו", המבוסס על השירים של צביקה פיק, ולהעלות הפקה מוזיקלית מהיצירה העשירה של סנדרסון. המחזמר "נתתי לה חיי", הכולל שלושים שירים שכתב, בכיכובם של עידן אלתרמן, אלון נוימן וטלי אורן, עלה בתאטרון הלאומי לפני כשנה וזכה לביקורות מעורבות. "זה היה מוזר לצפות בזה לראשונה. הרגשתי כאילו אני משתתף במופע לזכרי", אומר סנדרסון. "בסך הכל אהבתי מאד את התוצאה הסופית. המחזמר מאד מקורי ולא צפוי והשחקנים בתפקידים הראשיים נפלאים".

ז'אנר המוזיקה המזרחית בארץ הפך באחרונה למיינסטרים. איך אתה מתחבר לכל זה?

"אני חושב שזה מקסים. יש מקום לכל סוג של מוזיקה ואני שמח שאין יותר 'גטו'. כל חתן וכלה, לא משנה מאיזו עדה, ירקדו לצלילי 'בלבלי אותו'. זו מוזיקה עליזה ומקפיצה. יש כמובן רבדים, יש שירים טובים יותר וטובים פחות, כמו בכל סגנון. משה פרץ, למשל, זמר גדול. קובי אפללו כישרון ענק. באופן כללי, המוזיקה הישראלית ממשיכה לחדש ולהתפתח ויש לנו אמנים נפלאים כמו ארקדי, פורטיס, סחרוף, פוליקר...".

אתה מעודכן בנעשה בסצינה המקומית כאן?

"אני אמנם פחות מעודכן במה שקורה מעבר לים אבל אני מאד אוהב את ג'ון מאייר, ווייט סטרייפס, בלאק אייד פיז. אני מאד אוהב את אדל, שהיא לטעמי תחיה מחודשת של דאסטי ספרינגפילד. אני שייך לאולד סקול".

סנדרסון ג'וניורז השתלבו גם הם בשואו ביז הישראלי.

"הבן שלי, אדם (32), הוא במאי קולנוע די מצליח. הסרט הראשון שלו, 'זוהי סדום', בהשתתפות כוכבי 'ארץ נהדרת', היה שובר קופות. בתי, דינה, היא שחקנית תיאטרון ב'קאמרי' ובסדרות טלוויזיה. שניהם עסוקים ומרוצים, טפו טפו".

בת זוגו של סנדרסון בשנים האחרונות היא ענת עצמון, כוכבת "אסקימו לימון" ו"דיזינגוף 99", שם הופיעה לצד חברו הטוב, גידי גוב. כשהתפרסם הרומן בין השניים נכתב במדורי הרכילות "היפה והחנון".

ענת תגיע איתך לניו-יורק?

"אני מקווה מאד שהיא תוכל להצטרף לביקור".

ואם כן, תופיעו יחד בדואט?

"מממ.... הפתעה".

מאיר פניגשטיין יהיה באיזור?

"לדעתי הוא בלוס אנג'לס עכשיו, אני אבדוק איתו. אם הוא במקרה יבקר בניו-יורק ברור שנשיר יחד!"

וחוץ מזה, תופיע עם הרפרטואר המפואר כולל "כוורת" ו"אצל הדודה והדוד"?

"אחגוג יחד עם הקהל יומולדת 60... טוב, פלוס שנתיים. לצד שירים מהאלבום האחרון, יהיו כמובן המיטב מימי כוורת, דודה וגזוז, 'היא לא תדע', 'הגלשן', 'ציפי פרימו', 'דון קישוט'. תהיה גירסה יפה ל'זאת שמעל לכל המצופה', שכתבתי לגששים. אני מאד גאה בלהקת הליווי שלי. אולי הרכב הנגנים הטוב ביותר שניגנתי איתו מאז ימי כוורת: הקלידן שאול עשת, תמר אייזנמן בגיטרה חשמלית, כפיר בן ליש בשירה וגיטרה, יותם בן חורין על הבס, שי וצר ב תופים ורוית הראל זמרת הליווי. זוהי להקה המורכבת ממוזיקאים יוצרים".

יש לך תוכניות מיוחדות במסגרת הביקור?

"לצערי הביקור הפעם קצר. הופעה אחת בניו-יורק ושתיים בוושינגטון. כרגיל, יש לי רשימת קניות הכוללת תחתונים במייסיס, פדל לגיטרה ב-Manny’s Guitar Shop, מופע איכותי באוף ברודוויי ופרצל בדוכן רחוב".

ונחתום בשאלה המתבקשת...

"למה כוורת התפרקה?"

לא. מתי כוורת חוזרת?

"בכל שנה יש דיבורים על איחוד. בגלל לוחות הזמנים הצפופים של כולנו תמיד משהו משתבש. בואי נאמר שהדיבורים לאחרונה מבוססים יותר מבעבר על כך שישנו סיכוי טוב שהפעם זה יקרה... אולי בשנה הבאה".