בין קודש למחול: דתיות ורוקדות גם לגברים
בלי שכבות של לבוש ולא רק בפני נשים - בנות להקת "נהרה" מבקשות לפרוץ דרך: הן שומרות שבת, חובשות כיסוי ראש אך לא מהססות להופיע בפני קהל מעורב. "כבודה של ההלכה במקומה מונח. יש לנו דרך חיים שהיא אחרת במקום הזה, ואנחנו לא לבד"
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- שדרן כינה את הציונות-הדתית "סרטן" - ופוטר
- בגלל ה'שכנים' לקבר: חרדים העבירו גופת אביהם
- מוהלים על הקוראים לאסור מציצה: "אנטישמים"
את בלוך (35) פגשתי לפני עשור: אז הרקדנית הדתייה הראשונה (והיחידה) בלהקת "בת דור" ובעולם התנועה המקצועי בכלל. הנוכחות המועטה של הכיפות בקהל צרכני המחול דאז, סיפרה דבר או שניים על יחסו של המגזר לאמנות התנועה והגוף.
אך מים רבים שוטפים את החברה הדתית גם כעת חיה. זמרות אורתודוכסיות, אמניות צנועות ושחקניות שומרות שבת הולכות ומשתבצות בטבעיות על הבמה – וכבר לא מעוררות פליאה מסויגת הנוגעת לאיכויותיהן המקצועיות ורמתן הדתית.
וזה בדיוק מה שדניאלה בלוך והרקדנית שלה רוצות לעשות לעולם המחול המקצועני. "הרגשתי שדברים מתחילים לנוע בציבור הדתי", היא אומרת. "הרגשתי שיש רעב וסקרנות לאמנויות הבמה. התעניינתי ומצאתי את 'נוגה' של מכללת 'אורות' המופיעות בפני נשים בלבד, ואת אנסמבל כע"ת לגברים. כשישבתי בהופעה של כע"ת בפעם הראשונה, היו לי דמעות בעיניים. אני לא יכולה להימנע מלחשוב מה היה קורה לו היו שמים אותם בסטודיו מגיל עשר, וזו צריכה להיות השאיפה".
לרקוד על שני העולמות
היא עצמה עשתה את זה. הילדה שעלתה מניו-יורק בהיותה בת 9, וחוותה עם משפחתה משבר קליטה לא פשוט - השתלבה בהיותה בת 13 בלהקת "בת דור" הודות לנחישות אישית ("אין לי מושג למה קיבלו אותי. לא היו לי נתונים של רקדנית") ודחיפה מבית ("אמא שלי רצתה שאלמד במקום הכי טוב שיש"). היא הייתה הילדה הדתייה היחידה בכל בית הספר, אחת משלוש-מאות תלמידים.
בלוך גדלה במשפחה דתית פתוחה, על מוזיקת אופרה והתחככות עם טנורים לא יהודים שהגיעו להתארח בשולחן השבת של
הנערה הצעירה לא ליקקה דבש, ולא הייתה מלכת הדבורים באף כוורת. באולפנה שבה למדה הביטו בה בעין עקומה, עד שנאלצה לעזוב את המוסד לטובת תיכון דתי. ב"בת דור" נאלצה להתמודד עם מלחמות בלתי פוסקות על זכותה לשמור שבת ולנהוג באורח חיים אמוני ואמני גם יחד. היום, כשהיא עצמה מורה, שואפת בלוך ליצור מקומות הכשרה מקצועיים לילדים דתיים מוכשרים, מבלי להתפשר על הרמה והמקצועיות.
"כשאתה לא חשוף, אתה לא מגיע לאותם מקומות טכניים ומקצועיים שאליהם אתה יכול להגיע רק כשאתה שוחה בתוך בריכת הכרישים, שיש בה משהו מחשל", היא אומרת. "זה דוחף קדימה למקומות גדולים יותר – וזה נכון לכל תחום.
"בתי הספר למחול בארץ צריכים להיות מוכנים לקלוט תלמיד דתי, ולא למרר לו את החיים. אני הייתי עקשנית והיה לי גב מאוד תומך, אבל לא כל ילד יכול לעמוד בזה - גם להתמודד עם השוני האישי בתוך הקבוצה הענקית, וגם לחפש כל הזמן מי אתה בשני עולמות שונים זה מזה. ילד דתי מוכשר צריך להיכנס למסגרת מקצועית שמוכנה לקבל אותו, לכבד אותו ולעזור לו בהתאם ליכולותיו. הוא לא יופיע בשבת, ובית הספר לא צריך לשים אותו בסיטואציה בלתי אפשרית מול הוריו, ולהגיד לו: עכשיו תקבל החלטה, עם אקדח צמוד לרקה".
מה לכיסוי ראש ולמחול?
בין שני העולמות הללו צמחה בלוך – רקדנית עקשנית ודתייה עקשנית לא פחות. "לא הייתה לי משיכה להיטמע בעולם החילוני",
היא מודה. "לא התחשק לי אף פעם לצאת בשבת. כן משך אותי החופש, היכולת להיות מי שאתה, השחרור. אלה דברים נפלאים שכדאי לאמץ בעולם הדתי. אבל זו הייתה התמודדות בלתי פוסקת בשאלות של זהות.
"לי תמיד הייתה הדרך שלי, ובמשך שנים מי שלא הכיר אותי, לא יודע לקטלג אותי". אלא שמאז נישואיה לפני כחודשיים, בלוך חובשת כיסוי ראש שלא נתון לפקפוקים או לפרשנויות. "זו הייתה החלטה שהתלבטתי בה רבות. אני הרי חיה את עולם המחול שחושף את הגוף. מה לזה ולכיסוי ראש? אבל איכשהו זה הרגיש לי נכון בחלק החדש בחיים, במה שאני מייצגת. כל דתי מרגיש קצת ייצוגי, אז עם ההקמה של 'נהרה' יש כאן משהו נכון יותר".
בין אבני הדרך המקצועיות שהניחה, נרשמת גם תקופה בניו-יורק, אליה יצאה למצוא את דרכה המקצועית בהיותה בת 25. הרקדנית שלא התפשרה על שמירת השבת, הצליחה להתברג ל"נאי-ני צ'ן" (nai ni chen) - להקת מחול עכשווי קטנה בניו-יורק, לאחר שנה וחצי של אודישנים.
"ניו-יורק מלאה ברקדנים מדהימים, ושמירת השבת לא בא בטוב לאף אחד", היא מסבירה, "למרות שיש שם הרבה יותר כבוד לבקשה הזו מאשר בארץ, והרבה יותר רצון לבוא לקראת. אף אח לא משנה לו"ז של הופעה בשביל רקדן אחד, אבל שם לפחות הרגשתי שמנסים לעזור לי.
"למשל, כשיצאנו לסיבוב הופעות בפעם הראשונה, זה נפל על ראש השנה. שלחתי מייל והודעתי שבשום פנים ואופן לא אוכל להופיע. הם היו מאד אמפאטיים לזה, אבל ההופעה נקבעה חצי שנה לפני כן. אז דאגו לי למלון סמוך לתיאטרון. הטסתי אוכל ליומיים וחצי, והחבר שלי למד לתקוע בשופר כי לא היה שם שום בית כנסת, גם לא במרחק של כמה קילומטרים. אפילו לא בית כנסת רפורמי. כלום. זו הייתה העיירה הכי נוצרית בעולם.
"באותו חג התפללנו בחדר המלון ותקענו בשופר, וזה היה הזוי. הגעתי ברגל לתיאטרון, ויתרתי על שכרי לאותה הופעה, והכנתי הכל מראש - כולל איפור. עליתי על הבמה, ירדתי ממנה והקאתי. היה לי זוועה. אמנם טכנית הייתי יכולה למצוא רב שיגיד לי שלא חיללתי שבת או חג, אבל הרוח של ראש השנה ההוא לא הייתה שם. באותו רגע החלטתי שזה לא קורה יותר".
שגרירוּת בשם "נהרה"
ובכל זאת, בלוך טוענת כי בארץ "יש לאנשים אנטי", לדבריה. "אנשים סוחבים איתם מטענים נגד דתיים שקשורים לתקציבים ולחופש, ולכן בתוך תחום המחול אין הרבה כבוד לדרך חיים דתית, אם היא לא נוצרית או מוסלמית".
עם חזרתה לארץ, עבדה בלוך עם סאלי אן פרידלנד, "שמאוד כיבדה", והחלה למצוא את עצמה יותר ויותר מאחורי הקלעים. "מצאתי גם זמן ללמוד בחברותא עם אמנים, מוזיקאים ורקדנים שמחוברים לעולם היהודי. פתאום יכולתי לקרוא חומרים של הרב קוק. מי ידע שהוא דיבר על היחס לגוף? נדהמתי. לא נחשפתי לזה מעולם. לאט-לאט הבנתי שאולי אני לא איזה יצור מוזר שחי על הקו היהודי-רקדני, אלא שיכול להיות קשר בין שני העולמות, ולמרות הקושי לא צריך לברוח".
בראיון לפני עשור אמרה בלוך כי "הציבור הדתי מאוד לא מחובר לעולם הריקוד. הוא רואה בזה משהו כאילו פסול. מעט החבר'ה הדתיים שמגיעים להופעות, הם כאלה שקיבלו כרטיסים חינם. אני מנסה להיות קצת שגרירה בקטע הזה".
"נהרה" מבחינתה, היא השגרירות החדשה. טריטוריה פרטית בארץ ניכר, שמנסה לחבר את עולם המחול המקצועי עם עולם היהדות. "זכיתי לגדול בעולם המחול המקצועי ללא פשרות", היא אומרת. "נחשפתי לסטנדרטים הגבוהים ביותר, ולכך שאין מקום לחצי דרך, כי זה לא מכבד את האמנות הזו. ריקוד הוא מקצוע של התמסרות".
ומכאן נולדה "נהרה": "ישבתי עם ידיד בתקוע ד' על איזו גבעה, והתחלתי דבר אתו על להקת מחול דתית שראיתי", בלוך אומרת. "התפעלתי מעצם קיומה של התופעה, אבל הצטערתי על כך שזה לא עומד בסטנדרט של עולם המחול. מה עושים? שאלתי בייאוש, אז הוא אמר: תחברי בין העולם הדתי שלך לעולם המחול. אמרתי לו: מה, אתה חי בסרט? לאן אני אביא את הבוהמה החילונית, השמאלנית והאנטי-דתית? מה הקשר?
"לקח לי כמה חודשים להבין שאולי יש חיבור וקשר. הבנתי שאם אני עושה את זה, אין מצב שאני היחידה. אני אולי לא מכירה רקדניות דתיות אחרות (למרות שזה עולם שבו כולם מכירים את כולם), אבל חייבות להיות עוד כאלו".
גם רקדנית, גם דתייה וגם אמא
בלוך החלה לחפש רקדניות דתיות שעברו את המסלול המפרך של בתי הספר המקצועיים. חצי שנה לקח לה למצוא את הראשונה - סנונית ברבן. "התחלתי לשאול ולהתעניין - לא בעולם הדתי, כי אני מחפשת רקדנים, ואת זה עושים בעולם הריקוד. שמעתי על אחת, סנונית, והיא הפכה להיות פיקציה. אף אחת לא ידע עליה כלום, מעבר לכך שהיא קיימת.
"לאחר חצי שנה מצאתי אותה - אחת הרקדניות מדהימות שזכיתי לעבוד איתן. לבכות כשרואים אותה, וכאדם – העומק, האינטליגנציה, היופי הפנימי, היהדות שלה, הכל כל כך שלם אצלה. כשאת מדברת איתה, את מבינה מי זו הרקדנית והאישה הדתייה".
בלוך נזהרת שלא לומר "הרקדנית הדתייה". "זה הופך את זה לגימיק, ואין פה גימיק, כי אין פה פשרות". לסנונית הצטרפו גם בר רוגל וליה וייל, ובלוך חיפשה בקדחתנות את הרקדנית הרביעית.
"לאודישן הגיעו 6-7 רקדניות עם ניצוצות וחיבור לעולם היהודי, אבל דתיות פרופר לא הגיעו. לפתע ראיתי טופס של בחורה עם שלושה ילדים. בהתחלה חשבתי שאין מצב; אין לי יכולת להכיל מישהי שתגיד לי שהיא צריכה ללכת להניק. אבל באודישן נעתקה נשמתי. היא בת 30 - הבוגרת מבין כולן - חובשת כיסוי ראש מלא, והנוכחות שלה מדהימה. את רואה את ההכשרה על הגוף שלה".
קהל זה ציבור מעורב
כך הצטרפה הצלע הרביעית, דליה פרץ, והקבוצה החלה בעבודה אינטנסיבית ללא תמורה כספית, אך עם מלוא האמונה ותחושת השליחות "להביא את המחול לציבור שממנו הן באות, אך גם לקהל הרחב".
וזאת הנקודה שהביאה את בלוך ולהקתה להחליט לשבור את כל המוסכמות, ולהופיע בפני קהל מעורב: "בהתחלה חשבתי לפתוח את ההופעות לנשים בלבד", היא מודה. "לי תמיד עשו דה-לגיטימציה בציבור הדתי, בגלל שהופעתי בפני גברים. אבל הקבוצה הזו היא הבת הבכורה שלי. אני עדיין יולדת אותה בייסורים. דה-לגיטימציה תהרוג אותי, כי מילא לעשות את זה לי, אישית, אבל לרקדניות שלי? אם אני באה לתת משהו, ויעשו לי איקס גדול על השליחות – אז מה עשיתי?
"אבל ישבתי במופע לנשים בלבד, והרגשתי שמשהו מתפספס. קהל זה ציבור, וציבור זה גברים ונשים גם יחד, ואני פונה לציבור מעורב. אשמח אם יזמינו אותנו להופעה לנשים בלבד, וכן ירבו. אך אני לא רוצה לסגור את המופע לנשים מלכתחילה".
איך אתן מסתדרות עם גדרי הצניעות?
"אנחנו צריכות להיות חכמות בעניין הזה. אני לא מוכנה שהן תיראנה כמו 'חנה ושמלת השבת' על הבמה. אני לא מוכנה לעטוף את הגוף בתכריכים ולהסתירו, אך גם לא רוצה להבריח. מעצבת התלבושות נתקלה בהרבה דיבור סביב העניין".
ומה אתן עונות לעצמכן כרקדניות דתיות, על עמדת ההלכה בעצם המופע מול גברים?
"אנחנו לא באות לשנות את ההלכה, ולא מחפשות בה פרצה. שאלו אותי אם שאלתי רב, אז לא. לא שאלתי רב. לא אוהבת את הקומבינות האלו. כבודה של ההלכה במקומה מונח. יש לנו דרך חיים שהיא אחרת במקום הזה, ואנחנו לא לבד. אין לנו התעסקות מיוסרת של 'איך זה מסתדר עם ההלכה'. הן כן חוששות שמא רמתן המקצועית תיפגע כי הן דתיות. הן בשאלה כל הזמן. אבל כשהן מביאות את עצמן לבמה, את מרגישה את המקום היותר טהור, הפחות אגואיסטי. יש בהן משהו יותר שלו ושקט.
"יש בקרבנו גוונים רבים. בתקוע תראי בעלות כיסוי ראש מלא המחוללות במסיבת טראנס. אז יש מקום לדבר על זה הלכתית, אבל זה לא תפקידי, כי אני לא רב. אני לא מובילה דרך הלכתית, אלא שליחה של המחול. אני מרגישה אחריות להציג ולהביא את המחול למקום הכי גבוה שלו, ולהביא גם את המקום הדתי בתוך זה. אם תסגור שליחת ציבור מול נשים בלבד, זה יעשה עוול לה, לנשים ולציבור החילוני שלא יראה את זה. ערבי נשים זה לא מגניב - לא לחילונים ולא לי. אני לא מתחברת לזה".
לא עובדות בשבת, לא מתאמנות בתשעה באב
בלוך מציינת כי שלוש מתוך ארבע הרקדניות הדתיות שלה, צמחו עם נגיעה לעולם היהודי-דתי שמחוץ לשלולית הישראלית, "וזה אומר הרבה". מצד שני, היא מתארת עולם אמוני שלם ונינוח: "אנו לא עובדות בשבת, מברכות לפני החזרות, לא מתאמנות בתשעה באב – למרות שהוא יצא יומיים לפני החשיפה הראשונה, אבל לנו זה היה ברור, וכולן נשמו לרווחה.
"אני רוצה לתת בית לרקדניות דתיות. אספתי את הבנות הללו מתוך עולם המחול, לא מתוך העולם הדתי. להופעה שקיימנו בשבוע שעבר הגיעו רבים, חילונים ברובם מתוך עולם המחול, שביקשו לראות אמנות".
"הוט מיט א-פעדער" (כובע עם נוצה) היא היצירה הראשונה עימה מופיעה "נהרה". הכוריאוגראפית תמי יצחקי יצרה עבור הקבוצה מופע העוסק בשיער – בכיסוי הראש ובמגבלותיו. "איך התנועה שלנו מושפעת עם או בלי הכיסוי", אומרת בלוך, "כאשר לאחת הרקדניות יש תוספת שיער ארוכה המתחברת לזרת, והיא נעה בתוך זה כמו בת ים".
עם זאת, "נהרה" מעלה מגון של יצירות שחלקן עוסק בנשיות, וחלקן בנושאים אוניברסאליים אחרים, לאו דווקא יהודיים. "אני לא באה לתת מסר בכל דבר", בלוך מדגישה. "לא לכל דבר צריך שיהיה ביטוי קולקטיבי. יש מקום גם בביטוי עצמי על הבמה, עם רעיון ואמירה, אך לאו דווקא עם מסר".
לפנייה לכתב/ת 
