סרט וראיון: גלעד אמיליו שנקר נופל בשבי

גבר צעיר ויפה שנכלא במתקן תת-קרקעי, אפל ומסתורי תחת השגחתה של שומרת מזדקנת שנקרעת בין אהבתה אליו לפקודות הממסד - זהו סיפור המסגרת של הסרט "לבן", אותו יצר גלעד אמיליו שנקר לפני שנתיים כפרויקט גמר באוניברסיטת תל אביב. אולם מה שנראה כמו פנטזיית אימה, מבוסס על סיפורו של העיתונאי האיראני אמיר-עבאס פחרבאר והעינויים שעבר במרתפי שלטונות ארצו. בהשראת הסיפור החדשותי, יצר שנקר את סרטו שמוצג כאן לפניכם: 

"העינוי הלבן" שעל שמו נקרא הסרט, הוא שיטת עינוי פסיכולוגי שמקובלת אצל השלטונות האיראנים בטיפולם באסירים פוליטיים. על פי אסכולת עינויים זו, האסיר מושם בחדר מבודד, צבוע לבן, כשברקע דממה מוחלטת.

• לכל הסרטים שהוצגו במדור קולנואני
  

המטרה היא ליצור סביבה נטולת גירוי חושי מכל סוג שהוא - מהלך שאמור להטריד את שלוות נפשו של האסיר, מבלי לפגוע בו פיזית. את המתחים הללו הוא משרטט בין השחור ללבן, בין השבוי לשובותיו בסרט, שזכה בלא מעט פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, ואף נבחר למועמד ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הקצר.

אורז לבן ושיגעון

"הרעיון לסרט הגיע בעקבות כתבה שקראתי בניו יורק טיימס על פחרבאר, בה סיפר על 'העינוי הלבן'", מספר שנקר ל-ynet. "הוא נחטף מביתו באישון לילה, והוכנס עירום לתוך תא שכולו לבן. התא הלבן מבודד מרעש ומצבעים אחרים, והאוכל שקיבל דרך חריץ בקיר היה גם הוא לבן - אורז לבן וחלב. המטרה היתה ברורה: לשגע את המעונה ולהוציא ממוחו רעיונות מהפכניים אנטי משטריים. פחרבאר עצמו היה עיתונאי וסופר צעיר, שהביע ביקורת נגד משטר האייטולות ובשל כך נעצר".

איך הסיפור החדשותי התגבש לתסריט של סרט בדיוני?

"אחרי שקראתי את הכתבה, דמיוני ניצת והתחלתי לכתוב יחד עם יוסי מאירי שותפי (שהפיק, ערך וצילם את הסרט - ואף זכה בפרס הצילום במסגרת פרסי הקולנוע העצמאי האירופי) סיפור על אסיר בעינוי הלבן. ניסיתי להיכנס אל תוך מוחו ונפשו של אסיר כזה. היות והימים היו הימים בהם גלעד שליט היה בשבי, לא יכולתי שלא לחשוב גם עליו תוך כדי הכתיבה.

שותקים משני הצדדים. סיגל ראש ותומר גלרון ב"לבן"

"אך למרות ההקשרים של איראן ושהותו של גלעד שליט בשבי החמאס, שנקר ומאירי פנו למחוזות בדיוניים ומרוחקים מהיום-יום המוכר לנו. "מהר מאוד ויתרנו על הקונקרטיות", הוא מספר, "בעזרתו של מורי ורבי, המנטור שלי: הבמאי דובר קוסשווילי, שליווה את ההפקה משלב הרעיון ועד להקרנה, ביקשתי להפשיט את הסיפור, ולנתק אותו ממקום ומזמן. לא לעסוק בעיניני משטר כזה או אחר, או להיות כלי שרת ביחסי מדינות".

לבודד את הסיפור מההקשרים החדשותיים זו משימה לא פשוטה ולצורך כך - בעידודו של קוסשווילי, פנה שנקר לאמצעים רדיקליים. כך למשל, נעדרים מן הסרט דיאלוגים, והוא ברובו נחזה כסרט אילם. "ככל שהפשטתי את הסיפור יותר, כך גם התקשיתי לכתוב לו דיאלוגים", הוא נזכר. "גזרתי על עצמי גזירה - היחיד שידבר בסרט יהיה האסיר. הוא גם יהיה הגבר היחיד בתוך מתקני העינוי הלבן שינוהל ויתופעל בסרט שלי, על ידי נשים שישתקו לכל אורכו.

בנות, תשתקו. רזיה ישראלי וסיגל ראש ב"לבן"

"המצאתי חוק חדש לכלא לפיו יש איסור למפעילותיו לדבר, כך שכולם בסרט שותקים למעט האסיר. כך גם קולו שלו, בתוך העינוי הלבן אינו נשמע. ההימור לא היה קל, אך בסופו של דבר נוכחתי לדעת שלא חייבים לדבר כל כך הרבה, כמו שנהוג בקולנוע הישראלי, כדי להעביר את המסר שאתה רוצה שהקהל יקלוט. זה אולי היה השיעור הקולנועי הכי גדול שלמדתיי מעשיית הסרט".

סגר מעגל

בשנה שעברה הזדמן לשנקר מפגש עם פחרבאר, כשזה ביקר בישראל לרגל כנס בנושא שבי. באירוע בכנסת קיבלו את פני העיתונאי האיראני בכירי ממשל בישראל, ובין השאר הוקרן "לבן" בפני המשתתפים. "להפתעתי, אחרי ההקרנה, פחרבאר אמר לי שהיו הרבה קווים משותפים בין הסיפור האישי שלו לסיפור של האסיר בסרט. הוא לקח עותק על מנת להקרין בהרצאות שלו מסביב לעולם, מהן קיבלתי תגובות רבות".

מה היו האתגרים הגדולים במהלך עשיית הסרט?

"האתגר המרכזי בעשיית סרט מסוג כזה הוא ההפקה עצמה - להצליח להגיע אל קו הסיום עם תקציב אפסי שהבאנו מהבית, וצוות של סטודנטים שנה א' שבקושי יודעים מה ההבדל בין פנס למצלמה (כשגם אנחנו, הבוגרים משנה ד' בקושי מבינים). את הכל עשינו בניצוחו של המפיק יוסי מאירי שגם ערך וצילם את הסרט, וזכה על כך בפרס הצלם הטוב ביותר בטקס פרסי ה-ECU (פרסי קולנוע עצמאי אירופי) בפריז השנה.

סיגל ראש ורזיה ישראלי עם גלעד אמיליו שנקר. הוא לא מבודד

"אתגר נוסף היה עבודת הארט האדירה שנעשתה על ידי רינת (רנה) מור, הילה אייזנברג, דנה יחיאה שווקמן ונגה וייס. כיוון שהחלטנו לצלם באולפן, ולא בלוקיישן - וזאת על מנת ליצור ולבנות עולם ספיציפי ולא להכנע לקונקרטיות של כלא רגיל או ארבע קירות לבנים - נאלצנו לבנות את כל התפאורה בעצמנו. עיצוב ובניית העולם, ומתוך כך התפאורה, לקחה זמן רב וכסף רב, אך בסופו של דבר המאמץ השתלם. הצלחנו באמצעים דלים ביותר לבנות עולם ייחודי לסרט, מנותק ממקום קונקרטי ומזמן".

מעל לכל אתגרים אלו, מציין שנקר את עיצוב הפסקול כמשימה הקשה ביותר, שכן בסרט, כאמור, אין דיאלוגים, וההיבט הצלילי שלו מודגש יותר. "זה היה, ללא ספק, הקושי המתסכל ביותר", הוא מודה. "ברור שבסרט בו אין דיאלוגים, הפסקול והמוזיקה צריכים לספר את הסיפור ולהיות שלובים באופן הדוק ביותר לתחושות ולרגשות של הגיבורים. לאחר חודשים ארוכים של עבודה מאוד מאומצת, הצליחו המוזיקאים דור עזריאל ודני ארביב, ביחד עם תומר אליאב מעצב הפסקול, לעצב את המוזיקה באופן מושלם, לטעמי, ולהיות הפה של הגיבורים שגזרתי עליהם שתיקה".

שילוש לא נדוש

שנקר מקפיד להדגיש גם את תרומתם של השחקנים להצלחת הסרט בתנאים אלו. "סיגל ראש (שעד לצילומי הסרט מעולם לא שיחקה), רזיה ישראלי ותומר גלרון - על כולם המשימה היתה כבדה. כשלקחתי להם את המילים מהפה, הם נאלצו כמו שחקנים בימי הסרט האילם, לבטא את עצמם, את תחושותיהם ורגשותיהם בתוך העולם הקלסטרופובי שבנינו להם, באמצעות מבטים, ג'סטות ותנועות גוף - הכל ללא מילים".

עבודת ארט מושקעת. הסרט "לבן"

בנוסף לכל אלה, סיגל ראש שגילמה את הדמות המרכזית בסרט, כמעט ונפצעה ביום הצילומים האחרון. "אחרי הרמת הכוסית, התחלנו לפרק את התפאורה, וסיגל נשארה איתנו כי הייתי אמור להסיע אותה הביתה", נזכר הבמאי, "כולם היו מאוד עייפים ורצו ללכת, וסיגל עזרה לנו לפרק את התפאורה תוך כדי שהיא

מקטרת ש'למריל סטריפ לא היו נותנים לסחוב קוליסות', ואז בדיוק כשהיא סיימה את המשפט, קוליסה של שישה מטר כבדה מאוד מצופה בבטון עפה לה מילימטר מהפרצוף והתרסקה על הרצפה.

"את כולנו זה מאוד הצחיק ועזר לנו לפרק את המתח מהצילומים, אבל אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אילו הקוליסה היתה נופלת כמה סנטימטרים נוספים לכיוונה".

אחרי ההצלחה הגדולה של "לבן" בפסטיבלים שונים מסביב לעולם (עד כה זכה הסרט בפרסים בדטרויט, וושינגטון, סנט פטרבורג ועוד) ואף ברשתות טלוויזיה (הסרט הוקרן במספר מדינות), שנקר צופה קדימה לפרויקט הבא שלו: סרט באורך מלא, שייקרא "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", שיופק על ידי מארק רוזנבאום. "זה סרט דרמה אפלה, טייק-אוף חופשי ביותר בהשראת הנובלה של ש"י עגנון 'האדונית והרוכל'. הצילומים יתחילו בחודשים הקרובים". דרמה אפלה? מלבן לשחור.