"הגוליבר האחרון": זה הגדול נשאר קטן
הרומן שכתב קרטר קרוקר, שמציב במרכזו סיפור התבגרות נוגע ללב המתכתב עם יצירת המופת של ג'ונתן סוויפט, הוא ספר מבלבל. מצד אחד הוא מרהיב בתיאורים פיוטיים ויפים, ומצד שני - לא מצליח לרדת לעומקה של העלילה המקורית. ביקורת
קיום דיאלוג עם יצירת מופת הוא מהלך תרבותי שכיח. לעתים, היצירה המקורית תעלה למעמד של יצירת מופת גם הודות לאותם דיאלוגים שיצירות מאוחרות יותר מנהלות איתה, ושמדגישות את חשיבותה. "מסעי גוליבר" מאת ג'ונתן סוויפט היא יצירת מופת שכזו, וסופרים רבים - לקוראים מבוגרים וצעירים - קיימו עמה דיאלוג ספרותי פורה ומרתק.
ספרו של קרטר קרוקר, "הגוליבר האחרון", שרואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים בתרגומה של יעל ענבר, הוא דוגמא נוספת לכך. אולם בשונה מיצירות אחרות, כדוגמת אלו של וולטר ואדגר בראו, מדובר בדיאלוג אנמי למדי, שאינו מוסיף נדבכים מעניינים וחדשים.
גיבור הסיפור הוא מייקל בן ה-12, יתום מהוריו, המתגורר באזור הפחות טוב של עיירה קטנה ושלווה. לאחר שהוא מסתבך נוכח פעילותו עם חבורת ילדים פרחחים, בית המשפט דורש ממנו לעבוד בחנות עם תום הלימודים, ולהתייצב מדי יום בבית המשפט לביקורת. חבורת הילדים, בראשותו של ניק, אינה רואה זאת בעין יפה ותוקפת אותו על כך. אף על פי שמייקל מתרגל במהרה לאורח חיים נטול פרעות, שופט השלום, שמזהה במייקל את עצמו כילד, אינו מודע לכך שהוא נפל קורבן לכנופיה שהיה חלק ממנה, ושוקל ולשלוח אותו למוסד לעבריינים צעירים. בנוסף לכך, מתפתח קשר בין מייקל לנערה ממשפחה אמידה - והרי זהו פן דרמתי קלאסי ומוכר מאוד.
ההקשרים שבונים קרוקר בין הרומן שכתב ליצירתו של סוויפט ברורים למדי: מייקל פוגש בגוליבר, נצר לגוליבר הראשון והידוע, אשר שומר על עיר הליליפוטים הממוקמת בגינת ביתו שניצב בשדה מרוחק. במשך שנים החומה שבנה הפרידה בין הליליפוטים לעולם החיצוני, אותו הם מכנים "ארץ המאום והלא כלום". אך כעת סכנות חדשות עומדות בפתחם, הן מבחוץ והן מבית, כאשר אחד הליליפוטים מבקש להפיל את השלטון ולזכות בכתר. מייקל מקבל על עצמו את תפקיד מגן העיר, אך כשהעלילה מתפתחת גם תפקיד זה עומד בפני מכשולים בלתי צפויים, ושני הנרטיבים מצטלבים עד לנקודה דרמטית מכרעת.
הרומן שכתב קרוקר מבלבל. מצד אחד, הוא מרהיב לעתים בתיאורים פיוטים ויפים ומצד שני הקצב שלו מהיר מאוד, כאשר קול המספר מתאר את ההתרחשות הדרמטית ואת הדמויות המאכלסות את הסיפור בחדות מוגזמת, ללא התעמקות כלל. המעברים בין הסצנות מהירים מדי, ולעתים נדמים כאילו קטעו אותם בטעות בדיוק בנקודה בה היה נכון להרחיב. מידת ריחוק מסוימת וקרירות ניכרת בקולו, ולפיכך, גם הפן הרגשי הטמון בסיטואציות נעדר כמעט לחלוטין.
הדבר נכון גם בנוגע לדיאלוג שמבצע קרוקר עם "מסעי גוליבר": מייקל מופתע מגילוי עיר הליליפוטים, אך הפתעה זו נעלמת מיד וכך גם התגובה של האנשים הקטנים ל"ענק" אינה כתובה היטב. כאשר גוליבר הזקן מספר סיפורים ממסעותיו, או כאשר הליליפוטים עצמם מבצעים מהלכים שונים - המספר מתאר הכול במהירות, ומעקר לחלוטין את האלמנטים הדרמטיים החזקים כל כך מתוקף הסיטואציות החריגות.
ליליפוט שלי, ליליפוט שלך
כמעט מיותר לציין שהסאטירה החריפה, הדמיון ויכולת האמצאה הכבירות של סוויפט אינן מוצאות את מקומם ברומן של קרוקר. למעשה, במקרים רבים, נדמה כי טוב היה עושה הסופר אילו היה מתמקד בנרטיב הריאליסטי של תהליך ההתבגרות של מייקל - דמות חביבה ומעוררת סימפטיה - נוכח האירועים הדרמטיים שפוקדים אותו. משנדרש הסופר לנוע בין שני הנרטיבים הוא אינו מצליח להגיע לרמת מיצוי באף אחד מהם, והקפיצות החדות מקשות על מציאת נקודת אחיזה של ממש בסיפור.
כך למשל מתאר המספר את הליליפוטים: "במהלך מאות השנים פיתחו תושבי ליליפוט הקטנה חברה דומה לשלנו ושונה ממנה: הם היו גזע מרתק ומתסכל, בלִיל של סתירות אינסופיות. הם היו חלשים והיו חזקים, שקדנים וסבילים, גמישים, שבריריים, רבי תושייה, חסרי אונים, חרוצים, עצלנים, שטחיים ומרשימים". מה למעשה אנו מבינים מכל זה על חברת הליליפוטים? שום דבר. והספר רווי באמירות חסרות תוכן, ובניסוחים בינוניים שאינם אומרים דבר.
גם כאשר פונה הסופר לתיאור התככים הפוליטיים בתוך החברה הליליפוטית - ובכך טמון קשר הדוק לסיפור המקורי, שהוא אחד מסיפורי מסעותיו של גוליבר שאותם כתב סויפט - נדמה כי הוא עושה זאת תוך הסתמכות גמורה כי הקוראים מכירים את היצירה המקורית ולכן הוא יכול להרשות לעצמו להמעיט בערך המוסף ובתביעת החותם שלו כסופר. התוצאה המתקבלת היא לרעתו: אנו מבינים עד כמה מוצלח היה סוויפט, ואיזה סופר חלש הוא קרוקר.
הליליפוטים הם דמויות נהדרות במהותן, ועצם קיומם, כמו גם החברה שהם בנו והסוגיות הפילוסופיות והחברתיות שסוויפט העלה באמצעותם, עוררו עניין רב בקרב יוצרים רבים. לא בכדי נשתמר הסיפור הזה מתוך היצירה המקורית בזיכרון הקולקטיבי של ילדי המערב, נוכח עיבודים רבים שכללו לעתים רק את סיפור ארץ הליליפוטים. דווקא בשל כך, מצופה מקרוקר שייצור דיאלוג פורה עם אותן דמויות. כאשר הוא כותב שהם קראו לעולם החיצוני "ארץ המאום והלא כלום", הוא מעורר סקרנות, עניין ומפרה את הדמיון. אך הוא לא ממשיך את הקו הזה כלל, וגם העולם החיצוני וגם העולם הפנימי של הליליפוטים מעוצב בצורה בינונית למדי, נטולת אנרגיה ועושר.
אולם הנקודה החלשה ביותר של הרומן, לדעתי, היא המסרים החינוכיים המוסווים בו,
בצורה לא כל כך מוצלחת וודאי שלא משכנעת. כך למשל אומר שליט הליליפוטים למייקל: "הדברים הבלתי נראים, אלה שאין אפשרות לראותם ומעולם לא הכרנו אותם, אלה דורשים קצת עבודה. ואלה הדברים שהכי ראוי להאמין בהם." והנה לכם מוסר ההשכל הצפוי והבנלי של הסיפור, המשתלב היטב עם שני הנרטיבים, המציגים - כל אחד בדרכו שלו - את העובדה שבכל אחד מאיתנו מסתתרים כוח, יכולת וכישרון, ועלינו להאמין בעצמנו כנגד כל הסיכויים ולהיות אנשים טובים ואזרחים טובים.
קרוקר אינו מצליח לגעת בשורש העניין בצורה מקורית ומעניינת באף אחד מהנרטיבים. הוא אינו משתהה היכן שדרושה השתהות, וכמו ממהר להעביר את הסצנות ואינו שם לב לחריגות ולצרימות הרבות שבטקסט. הפן הסאטירי הגלום ביצירה המקורית של סוויפט אמור להשתבר אל סיפור המעשה של התחבולה הפוליטית המתרחשת בעיר הליליפוטים, ובקשיים שמייקל עומד בפניהם כ"פגע רע" של החברה בה הוא חי. אולם המהלכים הללו נכשלים.
בקטעים מסוימים נדמה כי הנה, קרוקר יצא מהבור שכרה לעצמו והוא מנסח ברהיטות ובחוכמה את הסיטואציה. אך בסיכומו של דבר, הוא לא מצליח להפוך את היצירה הקטנה שלו ליצירה גדולה באמת.
"הגוליבר האחרון", מאת קרטר קרוקר. מאנגלית: יעל ענבר. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד. 239 עמ'.
