הייתי הומו דתי אומלל. היום אני סטרייט מאושר

    לאחר שנים של מאמצים כושלים להיפטר מהכמיהה לגברים, הייתי קרוב להיכנע. אבל אז גיליתי את הסוד: כשטוב לי, המשיכה לבני-מיני נעלמת. רק כשהפסקתי להרגיש אשם, יכולתי לחפש את החצי השני שלי. וזה עבד. יעידו על כך אשתי וילדיי

    רועי
    כבר עברו כמעט עשר שנים מאז, אבל אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. הייתי בן 21, בודד ובעיקר מפוחד. מפוחד מהכמיהה הגברית שבתוכי, הגורמת לי להימשך לגברים שסביבי. מפוחד מתגובת החברה ביום שהדבר יתגלה, ומפוחד מפני העתיד הלא ידוע. עולמי איים להיחרב עליי, הרגשתי שאין לי תקווה, הרגשתי אבוד. חשתי שאני קרוע בין העולמות - בין עולם הפנטזיה לעולם האמונה, בין הרצון לחוות אהבה אסורה, לבין הפחד כי לעולם לא אזכה להקים משפחה.

     

    << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

     

     

    נולדתי בעיר גדולה באזור המרכז. קהילה דתית עוטפת, ומשפחה סטנדרטית לחלוטין כלפי חוץ. מדריך ב"בני עקיבא", תלמיד בישיבה תיכונית ולאחריה במסלול ה"הסדר". צדיק אמיתי כלפי חוץ, אבל בפנים, הכל היה לא בסדר.

     

    עד גיל 20 הדחקתי את "זה". זה, זו המשיכה שלי למין הגברי. כל כך הדחקתי, עד שהייתי מלא צידוקים ותירוצים: אני לא נמשך לגברים, אלא לבנים "נשיים" בחברה נפרדת שלא מספקת אלטרנטיבה. מגנון הדחקה הנפשי שלי לא נתן לי להכיל את העובדה הפשוטה: הייתי הומו.

     

    חשבתי שהקב"ה פשוט לא רוצה אותי

    בגיל 22 קרה אירוע ששינה הכל: אחד ממושאי הפנטזיה שלי בישיבה הבין שההתקרבות שלי אליו

    איננה נובעת מידידות עזה גרידא, ופוצץ מולי את הבלון. הייתי בשוק מהגילוי. אבל יותר מכך, אפף אותי פחד נוראי: מה יהיה אתי? לא אתחתן? לא יהיו לי ילדים? בעיניי רוחי ראיתי את עצמי עשרים שנה קדימה, כשחבריי עם משפחות, ואני גלמוד. חשתי דפוק. הלקיתי את עצמי במחשבות: הקב"ה פשוט לא רוצה אותי.

     

    החודשים הבאים כללו ניסיון כושל של טיפול פסיכולוגי בשיטה "התנהגותית", משהו בסגנון של "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", במובן הזול והרע ביותר של הביטוי. ניסיתי לסגל לעצמי התנהגות אחרת, הרגשתי כאילו אני מנסה להכריח את עצמי להימשך לנשים, ושאני כופה על עצמי משהו המנוגד לכל מהותי. במקום להתעודד רק שקעתי בדיכאון, התלות והאובססיה לגברים התגברו, ואיתן הגיעו גם מחשבות אובדניות. חשבתי שאני "מוצר פגום", שמנסה להיות משהו שאני לא.

     

    בשלב כלשהו אזרתי אומץ וסיפרתי לראש הישיבה. פחדתי מתגובתו, ציפיתי לנורא מכל, אבל הופתעתי לטובה מרמת הפתיחות, מההבנה ומההכלה. לראשונה, מצאתי מישהו שהאמין בי, מישהו שנטע בי תקווה גם כשהכל נראה שחור ואבוד. הרגשתי מספיק בטוח לעזוב את המטפל. אמרתי לו שהבנתי את העיקרון של "אם תהיה עם בנות אז תימשך לבנות", ואני אסתדר בעצמי.

     

    חשתי כמו צמא ששותה מים מלוחים

    הימים עברו, והגיעה תקופת הדייטים הכושלים. הנחתי שאם אמצא אישה ואתחתן, אז הכל יסתדר כבר מעצמו. אבל לא הייתי בשל לקשר כזה, ולו הייתי מתחתן בשלב ההוא, זה היה אסון. לי ולה. זה פשוט לא הלך, אפילו לא צלע. הבנתי שלהיות עם נשים לא יגרום לי להימשך אליהן. ושוב ייאוש, ושוב תלות ודיכאון, עוד אכזבה מעצמי ומהחיים, ובתוכי נשמעים קולות המגבירים את התסכול - "זה בלתי אפשרי", "ככה נולדת וככה תישאר".

     

    כשנכנסתי לפורומים של הומואים דתיים באינטרנט, הבנתי שלהיות הומו דתי זה "למות כל יום קצת מבפנים"; שזה לוותר גם על מיניותי וגם על אמונתי – והרי לא זה מה שרציתי. אני רציתי וחלמתי והתפללתי למשהו אחר. לא הייתי מוכן להתפשר או לוותר, ולא הסכמתי שמישהו אחר יכתיב עבורי ויקבע את גורלי ואת מסלול חיי.

     

    האמת היא שהיה שלב שבו אמרתי: אולי אני כזה. היה רגע שבו הייתי כבר קרוב להיכנע. אבל בכל פעם שהתאהבתי, לכאורה, בגבר - חשתי כמו אדם צמא ששותה מים מלוחים. שזה כמו רעל שנוטל ממני את החירות שלי. במקום שארגיש משוחרר ומסופק יותר, הפכתי לתלותי ואובססיבי כלפי הגבר שאליו נמשכתי. הייתי מוכן לפגוע בעצמי, ולוותר על עצמיותי, רק בשביל לזכות בעוד מפגש.

     

    כך הבנתי שבכל יום שעובר אני הולך ושוקע, הולך ודועך. מאבד את עצמי ואת חירותי - מן הפח אל הפחת. הרגשתי שאני חי בעולם מקביל שמתקיים בדמיון שלי. עולם של פנטזיות וחיים כפולים. כלפי חוץ אני בחור ישיבה צדיק, אך בפנים-פנימה אני הפוך לגמרי.

     

    החיפוש הפנימי אחר שלווה שתאזן בין אמונתי לנטייתי לא חדל. ואז שמעתי על הסדנה הזו של "עצת נפש", אני אפילו לא זוכר איך. הגעתי אליה כי הגעתי הכי נמוך שאפשר. אחרי שבמשך שנים אמרתי לעצמי שאינני מסוגל להגיע לחשיפה מול אחרים, וששום סדנה לא תעזור לי, החלטתי לתת סיכוי לעוד טיפול אחד. פשוט הרגשתי שאין לי מה להפסיד. זה היה זה - או להתאבד.

     

    הרגע שבו הרגשתי שינוי

    מצאתי עצמי יושב עם עשרה גברים שחולקים חוויית חיים משותפת לזו שלי, וגיליתי לראשונה שאני לא לבד בעולם. שאני לא "חולה" ולא "סוטה". שאין לי בעיה, ואני לא צריך לשאת בשום אשמה. את ה"בעיה" החלפתי ב"התמודדות", ואת ה"אשמה" ב"אחריות". זה לא שהסדנה הזו פתרה את בעיותיי. נכונה לי עוד דרך ארוכה של טיפול פסיכולוגי פרטני. אבל זו הייתה הנקודה שבה גיליתי להפתעתי שההתמודדות שמורה הן לדתיים והן לחילונים, וכל אחד יכול להתקדם ולמצוא את הדרך הטובה שלו.

     

    התחלתי תהליך של בירור מחודש. התחלתי להיחשף אל ה"אני" האישי שלי ולברר את זהותי. פתאום גיליתי שכאשר אני מרגיש טוב עם עצמי, המשיכה ההיא נעלמת. במצב הטבעי, ככל שאתה שלם עם עצמך, אתה מחפש אהבה. אני חייתי את ההפך: ככל שהיה רע לי, כך משיכתי לגברים גברה.

     

    בניתי מחדש את הקשרים ההרוסים עם חבריי ועם משפחתי, ובמיוחד את הקשר שלי עם עצמי ועם אמונתי עם הבורא. כשהרגשתי שאני מספיק שלם עם עצמי, החלו להתעורר בי הרצון והמשיכה ליצור קשר עם "החצי השני" שלי. זה לא קרה פתאום, ישבתי בדייט עם מישהי, ופתאום הרגשתי שהיופי שלה עושה לי משהו.

     

    התלבטתי רבות אם לספר, ואיך לספר. כשהחלטתי שאינני מסתיר את האמת, סיפרתי למישהי בשלב מוקדם יחסית של הקשר. תגובתה הייתה נוראה. היא ראתה בי מפלצת. הרקע שלי לא נתן לה להכיר את מה שאני היום. החלטתי לא לספר את האמת מיד.

     

    לאישה שאני נשוי לה היום, סיפרתי את האמת רק כשכבר הכירה אותי באמת. זה היה חלק מההיכרות שלה עם עולמי הנפשי. בשלב הזה היא לא גילתה בן אדם אחר, אלא נדבך נוסף בגבר שאהבה. וזה עבד. יעידו על כך ילדינו, והעובדה שהכמיהה הגברית כבר איננה תופסת מקום בעולמי.

     

  • קבורה בקומות: מעפר באת ואל התא תשוב
  •