לאהוב את עצמנו עכשיו, לא לחכות לעתיד

אבל מה צריך לקרות בכדי שנבין או יותר נכון נאמין, שהכל בסדר גם כאן? מה צריך לקרות על מנת שנוכל לשכפל את התחושה הזאת שהרגשנו בחופשה השנתית – גם ביום-יום שלנו?

פתגם ידוע מבקש שנזייף עד שלא נצטרך כבר להעמיד פנים, וכשזה מגיע לתחושות של אושר רגעי – אין מנוס אלא להתאמן עליהן. כי אם נלמד לעשות זאת בעצמנו, אולי נבין שהכל בסדר, שמותר לנו לצחוק וליהנות ושהחיים יפים כאן ועכשיו, ולא רק בחופשות השנתיות שלנו. כשנבין שהכול בסדר בהווה, בנקודה הזאת שבה אנו נמצאים, נוכל סוף-סוף להרפות, להירגע ולנשום.

להתחבר לתמימות

אצל רובנו שוכן צורך תמידי להרגיש נאהבים, אך ברגע שנודה בכך שאנו זקוקים לאהבה ברמת המודע שלנו, נהיה גם מוכנים לקבל כל סוג של אהבה מהסובבים אותנו, מבלי לעשות הבחנות. כן, שמעתם נכון, נוכל לקבל אהבה גם מזר מוחלט שבחר לחייך לעברנו, ולא נרגיש כאילו עלינו למצוא את הסיבה לכך אלא פשוט נחייך אליו בחזרה.

כשאנחנו ילדים הכל נראה לנו אחד - אין טובים ואין רעים, אין חכם יותר או פחות, מוצלח יותר או פחות, וממילא ברירת המחדל שלנו כילדים היא לאהוב את עצמנו ולאהוב את המציאות כולה באותה המידה. כשמתבגרים האתגר גדול יותר, מאחר שכבר פיתחנו דעות, פחדים, כעסים ודאגות, ועכשיו לאהוב את המציאות ללא תנאי הופך לאתגר קשה ביותר.

כשאנו מרגישים תחושות של פחד, כעס או עצבות, הבעיה היא לא בכך שאנו מרגישים את הרגשות האלה, אלא בכמיהה שלנו להרגיש טוב כל הזמן. בעבר, כשהעולם היה סוגר עלי כמו במלחציים, היה עולה בי הרצון הזה לחזור להיות הילדה ההיא, נטולת הדאגות, הילדה השמחה והמאושרת שאוהבת את עצמה ללא תנאי, ללא כל תלות בגורם חיצוני, ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

היום למדתי שאין לי צורך להתגעגע אליה, עלי פשוט לקרוא לה והיא תמיד שם, ממתינה שאושיט לה יד, שאחייך אליה כפי שהיא מחייכת אלי, שאתקרב אליה ואחבק אותה. הרי התרגום של המציאות הזו תלוי אך ורק בזווית שאבחר לראות אותה, ואכן זהו תרגול עצמי אין סופי.

החיוך הפנימי

מתי בפעם האחרונה ישבתם עם עצמכם חמש דקות אולי אפילו שתיים, והתמלאתם בתחושת גאווה עצמית כלפי הגוף שלכם? האם זה כל כך מובן מאליו שהלב שלנו פועם עשרות שנים בכל יום מחדש, או שהכליות והכבד שלנו לא חדלים לתפקד אפילו רגע? לאורך חיי ניסיתי לתרגל כמה וכמה סוגים של מדיטציות ומצאתי את עצמי מתחברת למדיטציה הטאואיסטית, "החיוך הפנימי".

זהו תרגול של הודיה למה שבעצם גורם לנו להיות זכים, מאוזנים ויציבים. הוא מבקש מאיתנו לעצום עיניים ולקחת את החיוך שלנו לסיור במעמקי הגוף שלנו דרך דמיון מודרך. החיוך שלנו בעצם מבקר את כל האיברים הפנימיים, מחייך אליהם ומעניק להם אהבה. הטאואיסטים גילו את מערכת היחסים בין אנרגיית הרגשות לאיברים שלנו. כולנו נולדים עם סגולות כמו אהבה, עדינות, אדיבות, כבוד, כנות, יושרה וצדק, והרגשות שלנו מאוחסנים באיברים הפנימיים.

עם השנים, כשאנו מתבגרים, אנו מאפשרים גם לרגשות שליליים להיכנס לתוכנו ולהסב לנו מתח וכאב. לרגשות הלו יש השפעה על האיברים הפנימיים שלנו והן מכלות את כוח החיים שלנו, מחלישות אותנו והורסות לנו את המערכת החיסונית. כתוצאה מהתרגול הזה שמשתמש בדמיון ככלי, מנוע מחולל שבאמצעותו ניתן לחוש באנרגיה, להאיץ אותה ואף למקד אותה באזורי הגוף השונים - ניתן ללמוד הן לקבל מחדש את הגוף שלנו על איבריו השונים, והן לחוש בחיוניות מחודשת ובאהבה עצמית טהורה.

בדרך אל האושר

אמא שלי לא פעם סיננה לעברי "תעירי אותי כשנגיע לאושר". זו היתה אחת הדרכים שלה לקחת לעצמה זמן שינה איכותי. היא הייתה מתעוררת אחרי שעתיים, מחייכת לעברי ואומרת "עוד לא הגענו, אה?"

ואני הייתי מתכרבלת איתה במיטה, ונדמה היה לי שהרכות שלה היא-היא האושר עצמו, אבל הצלחתי פעם אחר פעם להתעלם ממנו. עם הזמן במקום לחפש אחרי אושר שאינו קיים, גיליתי שהשינוי הוא בלתי נמנע והתחלתי לאהוב אותו ואפילו לרצות בו.

זה בהחלט עדיף על לרצות להיות בובה חנוטה בחלון ראווה שלא ניכרים בה השינויים הפנימיים והחיצוניים, ולכן היום, אם תשאלו אותי היכן אהיה או מה אעשה בעוד עשר שנים, אשיב לכם שאין לי מושג והאמת שזה גם לא מעניין אותי.

מה שכן חשוב לי זה מי אהיה בעוד עשר שנים, אז כן! בעוד עשר שנים ארצה להיות בן אדם טוב יותר, בעל חמלה, סובלנות ויכולת לאהוב ולהעריך את עצמו גם בתקופות הקשות.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק