שתף קטע נבחר

אמא לחלק לשישה: שירה מתגעגעת לילדיה

היא נישאה לאברך, ילדה לו שישה ילדים ופירנסה. אך כשנרשמה ללימודים במוסד חרדי, התנגד הבעל ודאג שהמלגה תבוטל. שירה ביקשה להתגרש, אך אז גילתה את כוחו של הממסד: מפשקווילים שהעלילו עליה כי זנתה - ועד שילדיה נלקחו ממנה

שירה נמצאת שם כל שבוע, לעולם לא מפספסת את השיעור בימי חמישי. היא מקשיבה לכל מילה בדריכות, משתדלת לקנות ולעבד כל משפט שיוצא מהמרצה החביב. לפעמים, כשהנושא מסובך, היא מוציאה את הסמרטפון מהתיק השחור ורושמת את הדברים. אחר כך, כשתגיע לדירת השותפות, תפתח את האינטרנט ותעבור שוב על החומר שלמדנו.

 

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

 

 

ככה היא, חייבת לדעת הכל. חוץ מזה היא די רגילה, שירה. אחת כזו שלא אוהבת להתבלט, וכשפרץ יצירתיות תוקף אותה, היא מגיעה בסוודר סגול, או כתום, אבל אף פעם לא אדום.

 

שיערה בצבע שחור פחם. הוא חלק וארוך, כזה שנותן מסגרת תמימה לעורה הבהיר. עיניה, לעומת זאת, גדולות וירוקות, מתריסות אל מסגרת פניה העדינות, שלא מגלות כלום לאף אחד.

 

מה מספר קמט אחד של געגוע

בליל שבועות האחרון היא הגיעה לשיעור, היה עמוס לעייפה, המרצה דבר על עניין הבחירה במצוות על פי הרמב"ם, עשרות האנשים שהצטופפו הקשיבו בשקיקה לניתוח מבריק של המושג "כפה עליהם הר כגיגית". בהמשך זה הפך מסובך, ואישה עם בגד מוזר וכיסא מפלסטיק זרקה תהייה לאוויר. כולם חייכו, ובין אוזן אחת לקווצת שיער שחורה, גם שירה ניסתה למתוח קו, כי היא רגילה ולא אוהבת להתבלט. אלא שבדיוק מעל החיוך המאולץ נמתח קו נוסף, טיפל'ה מעל העין הירוקה. זה היה הקו של ששת ילדיה, שאותם היא לא ממש רואה, כי אלוהי החרדים לא מרשה.

 

אחר כך הסתיים השיעור. התיישבנו בספסלים מחוץ לאולם, ובזמן שמאיר הלך להכין תה, שירה סיפרה לי כיצד נוצר החריץ מעל העין השמאלית.

 

שירה, כיום ()
שירה, כיום

 

בגיל תשע-עשרה התחתנה עם בחור ישיבה שבהמשך הפך לאברך כולל, ובינתיים היא עבדה במשרה מלאה אצל אלוהי החרדים, ניקתה שטפה והתמסרה, ובשבת חתכה עבורו כרוב לבן עם טיפה מיונז והרבה-הרבה לימון, בדיוק כמו שאהב.

 

בשאר ימות השבוע ערכה ספרים תורניים באינטרנט. היא החזיקה תלמיד חכם, והסכימה לעבוד קשה כדי שהאברך יוכל ללמוד בשקט.

 

האברך התנגד, המלגה בוטלה

בילד השישי כבר נשבר לה. היא רצתה לעשות משהו שיהיה רק שלה, ובשקט-בשקט, כדרכן של נשים חרוצות, השיגה מלגת לימודים ונרשמה לקורס הראשון בפסיכולוגיה. בעלה, אפעס, פחות אהב את הרעיון, וכעבור שבוע קראו את עקרת הבית לסדר.

 

העסקן זעוף הפנים לא הבין איך יכול להיות שאישה חרדית תרצה ללמוד באוניברסיטה, על אף שהיא לנשים בלבד, ומיד כשסיים את דבריו שלף את אצבע האלוהים, וניגש לרשום צ'ק פיצוי בתנאי שתעזוב את לימודיה, שחלילה לא תשכיל.

 

שירה סירבה בתוקף, ואחרי שבוע הגיע מכתב מנותנת המלגה. הודיעו לה שבוטל. למה? ככה. ואז באמת שנמאס לה: מהעילגות, מחוסר ההתחשבות, ובעיקר מהכאב שהסבו לה עבדיו של אלוהי החרדים.

 

שבוע אחר כך פתחה תיק גירושין בבית המשפט בתקווה לנצח את הפחד, אלא שאברך הכולל שכח מהכרוב שחתכה לו במסירות, גם מששת הלידות. קומבינה אחת - והתיק עבר לרבנות, שם אלוהי החרדים כבר ינצח אותה, כך הוא חשב.

 

שירה לא בוכה, אז בכיתי במקומה

שירה ילדה גדולה. היא לא בוכה על יד אנשים, אפילו כשהיא מספרת איך הכפיש האברך את שמה; אפילו שעובדי האלוהים קיבלו את עדותו על כך שהיא זונה בלי להסס ומבלי שיהיו שום ראיות; אפילו שאמרו עליה כאילו היא חברה בכת סדיסטית סודית; אפילו כשסיפרה על ששת ילדיה שנולדו בעצב שאתו השלימה, בתקווה לשמוח מהם. תקווה שהתבדתה, היות והיום היא רואה רק ילד אחד, ורק לכמה שעות, ורק בהשגחה של הבעל.

 

שירה ילדה גדולה. היא כבר לא בוכה. אז בכיתי במקומה, לא על ידה, רק בבית, אחרי שהראש היה על הכרית. בכיתי כי נזכרתי שספרה מה עשו לה בשם ה', איך התנכרו לה מכריה, איך אפילו הרווחה פחדה להתערב בהוראת עסקנים, איך שאותם עסקנים פיזרו פשקווילים ברחובות, "איכה הפכה לזונה" הם צעקו באותיות גדולות.

 

אחר כך הסתכלתי על הארון מול המיטה שלי. הוא מקולף והדלת הימנית חורקת בזעם בכל פעם שפותחים אותה, אבל מעליה ישנו ציור. ציירה אותו ילדה בשם שירה, בדיוק כמו ההיא, רק בת שש וחצי, מתוקה, כל חיי.

 

התבוננתי בשרבוט המקסים והתמלאתי גאוות אב. באותו הזמן שירה מהשיעור כבר עלתה לישון בביתה שלה, בלי ציור ובלי לשיר לילדים שלה שיר מתוק לפני שיירדמו. זה כאב לי כל כך, אז הרמתי לה טלפון. הבטחתי לה שלא משנה מה יהיה, אני איתה במלחמה הזו, נלחם ברעים עד לסופם המר של עבדי הפולקלור. גם אם ממש יכאב.

 

ולא, לא כי אני עיתונאי גדול, או איש נורא נחמד, אלא כי אני פשוט, לפני הכל, אבא של שירה.

 

מחר ניפגש שוב, ננסה לגבש אסטרטגיה, להבין את החולשות. הפורמט עדיין לא ברור, אבל מצלמה תהיה שם, לפחות אחת, וכזו עם שיניים שתוכל לנשוך, לחשוף את פרצופו האמיתי של אלוהי הטרנספר והאפליה דרך שליחיו עובדי האלילים.

 

עד אז נהיה פה, מוכנים לקבל כל עזרה בהתנדבות, בציוד, ובסיפורים מלאי כאב. עד שננצח, עד שנעלה חיוך אחד שלם על פניה של אמא שנחלקת בין שישה ילדים של געגוע.

 

הבהרה חשובה: המושג "אלוהי החרדים" מתייחס לעסקונה במגזר שלא פעם משתמשת בשמו של האל כקרדום לחפור בו בכדי לעשות לביתם ולרשעותם. אין בזה כדי להכתים חלילה את רובם המכריע של האינדבדואלים במגזר, שרובם ככולם יקרים מפז.

 

הכותב הוא חרדי לשעבר ומאמין בהווה: Ihalperin6@gmail.com

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים