חי בתככים – מת בתככים

שנים התהלכה האימרה, ששמעון פרס, גם אם יתמודד נגד עצמו – יפסיד. היום היא התאמתה. פרס, מאבות התככנות הפוליטית של ישראל (זוכרים את התרגיל המסריח?) חי כל ימיו הפוליטיים בתככים והיום מת פוליטית בתככים.
הלקח הראשון מכישלונו של פרס הוא שהחרדים, על כל שבטיהם השונים, ובמיוחד ש"ס, שייכים למחנה הימין בלבד. לפני ההצבעה הם תמיד משקרים לכולם, קורצים לכל הכיוונים, מניחים לשמאל לשגות באשליות, אבל ברגע המכריע הם תמיד מצביעים עם הימין.
סיפורו של חוק ההשתמטות מצה"ל מאיר את הנקודה. מה לא עשה השמאל כדי לקנות את לב החרדים? ברק חזר בו מהבטחותיו לגייס אותם לצה"ל, פרס הסתובב והתגאה שהוא אבי ההשתמטות החרדית ומולידה, שרון, לעומתם, הצביע – עם כל הליכוד – נגד ההשתמטות. אפילו קצב נמנע. כל אלה לא עמדו לשמאל ביום הדין. מי שחושב שאפשר לקנות את תמיכת ש"ס או את תמיכת יהדות התורה להסדרי השלום, שמתכנן ברק, מוזמן איפוא להתייעץ עם מייסד מכון פרס לשלום על חוויותיו – החל מ"התרגיל המסריח" וכלה בבחירות לנשיאות.
אבל החרדים לבדם לא היו מספיקים על מנת להפיל את פרס. לאופוזיציה – לרבות כל חברי הכנסת של ש"ס ויהדות התורה - יש רק 58 מנדטים. לכן, לפחות חמישה חברי כנסת של מפלגת העבודה בגדו בפרס והצביעו למועמד הליכוד. בימים הקרובים יינתנו הרבה הסברים: איך רצו למנוע ממוטי משעני, חבר סיעתו של דוד לוי, להיכנס לכנסת אם פרס היה נבחר; איך נקמו בברק כדי להשפיל אותו וכדומה. אבל ההסבר האמיתי נעוץ בשמעון פרס: פרס מעולם לא התנתק מרמת העסקנות הפוליטית. הוא היה מעורב בכל אחד מהתככים. הוא צבר אוהדים, אבל גם אויבים מושבעים. גם ליבם של אלה שנחשבים לתומכיו המסורים – כמו יוסי ביילין – ליבם מלא עליו. איש לא היה מעז להתייצב נגדו בהצבעה גלויה, אבל מאחורי הפרגוד רבים סגרו איתו חשבונות פתוחים של 50 השנים האחרונות.
זה סיפורה העצוב של מפלגת העבודה ושל השמאל כולו, שאינו יכול להתייצב בלב שלם מאחורי מנהיגיו. כשם שיוסי שריד פרש מהממשלה הראשונה, שמוכנה לחלק את ירושלים, כך שלחו חברי הכנסת של השמאל את משה קצב למשכן הנשיא.
ומילה אחרונה על נבואות התקשורת. שוב הלכו הפרשנים אחרי נטיות ליבם מחד, ואחרי התדרוכים המפרגנים, מאידך. אף אחד לא טרח לעזוב את מזנון הכנסת, לרדת לשטח ולנסות להבין בעצמו את התהליכים הפוליטיים התת-קרקעיים. לכן במזנון הכנסת ניצח פרס ואילו בקלפי, ניצח קצב.