זריקת זנב
זה לא ממש מבחן רכב. זה גם לא בדיוק יומן מסע. זה יותר ניסיון להבין מסתורין עתיק יומין: הקשר שבין הכלב, הגבר והטנדר
בסרט החבובות הראשון, ההוא מ-1979, אנחנו רואים את פוזי הדוב נוהג בסטודיבייקר שלו בלב יער עבות. "אחחח", נאנח פוזי, "דוב בסביבתו הטבעית. סטודיבייקר". אם במקום פוזי בסטודיבייקר היה נוהג שם רולף בטנדר, הבדיחה הזאת לא הייתה עובדת. אחרי הכל, טנדר הוא באמת סביבתו הטבעית של הכלב. אולי לא של כל כלב - הארגז הפתוח הזה הוא לא ממש אזור המחיה האידיאלי לפינצ'ר זעיר - אבל של כל כלב גדול, חסון ושש אלי הרפתקה.
הכתבה הזאת נולדה באביב, כשראינו כלב כזה במחלף נתניה. הבעלים של טויוטה היי-לקס לבן ולברדור זהוב דיגם את ארגז הטנדר שלו עם קעריות אוכל ושתייה מוברגות לקרקעית, ועמדת רביצה מוצלת עם שמיכה צבאית על תקן מזרן. כשנעצרנו לידו ברמזור, הלברדור שכל זה היה שלו הציץ לעברנו בלשון משורבבת ועיניים נוצצות שאתה תמיד רואה אצל כלבים כשהם מופצצים בכל המידע החושי - בעיקר הריחני - שמספקת להם הדרך.
זה קורה להם גם כשהם סתם מוציאים את הראש מהחלון, אלא שבארגז הפתוח זה מועצם עשרות מונים. גם הזרבובית הלחה של הלברדור ההוא ניסתה ולא הצליחה לעמוד בקצב, וכל מבעו אמר "יא ווראדי".
כלב-גבר-טנדר. היינו מודעים לקיומו של משולש הקסמים הזה, אבל עד לאותה עצירה מקרית במחלף נתניה לא ראינו הדגמה כל-כך - משחק מילים לא מכוון - מאלפת. באותו רגע ראינו לנגד עינינו את מה שאתם רואים עכשיו: כתבה בהשתתפות שלושה טנדרים אמינים, שלושה כלבים חסונים ושלושה כותבים מיומנים. אלא שאז צצה מכשלה רצינית: בשביל טנדרים מצוינים אפשר לפנות ליבואנים, אבל מאיפה נשיג כותבים מיומנים?
מי רוצה לצאת
את התשובה לשאלת הליהוק מספקת "חוות הדוד משה" שבמושב טרומן. אתם יכולים לקרוא לזה פנסיון ולגחך נוכח ההגדרה "כפר נופש לכלבים", אבל תקשיבו: זה מה שזה. רק כדי לסבר את העין, הכלבים משוכנים ביחידות דיור של 36 מ"ר או סוויטות כפולות של 72 מ"ר, לרבות חצר פרטית מקורה ומרוצפת. לא פנסיון ולא חצי פנסיון. יותר בכיוון של ספא.
סיבוב בממלכה של אנגלברג, ביזנס משפחתי שמועסקים בו גם אשתו, בתו ובניו (גילוי נאות: אחד מהם, דני, הוא חבר אישי. תחיו עם זה), הוא החוויה הכי מתקנת שיש לכל מי שאי פעם ראה את ידידיו הטובים בתוך כלובים. מאחורי הגדרות שמקיפות את היחידות אתה לא רואה דיירים שעושים לך עיני כלב: אתה רואה כלבים שקצת יתבאסו כשיבואו להחזיר אותם הביתה, כי בבית אין מגרש משחקים בילט-אין.
ואז אתה רואה את ראסטי, לברדור חום מעורב עם פוינטר והשותף לדרך הראשון שלנו. הוא לא לקוח משלם אלא הכלב הפרטי של סיוון - אשתו של דני שהוזכר לעיל והמלווה שלנו במסע הזה - וכרגע הוא מוגש בתוך הגרמופון הזה שכלבים נאלצים לעטות כאמצעי מניעה לליקוק יתר של חבורות.
סיוון מסירה ממנו את כיסוי הראש והוא עף לעברנו בפרץ אנרגיה שמתחיל ברחרוח נמרץ לאמור "מי זה בא?" ומסתיים בכשכוש זנב של "טיול! אני הולך לטיול!". בעצם זה לא תיאור מדויק, כי כלב שמצוי בהלך רוח כזה לא מכשכש: הוא מעכס. כל פלג הגוף התחתון שלו נסחף בהתרגשות.
אנשים טועים לחשוב שהתכונה האופיינית ביותר לכלבים היא נאמנות, אבל התכונה הכי דומיננטית שלהם - או לפחות הכי שובת-לב שלהם - היא ההתלהבות. הנכונות התמידית ללכת להיכן שאף חתול לא יחשוב אפילו להסתכל. לאחד מאיתנו היה פעם כלב זעיר שהפגין התלהבות כלבית מהי בנסיעה מנהלתית בצומת גלילות: הוא מצא שהמידע המקודד בדשא של האי-תנועה חשוב מכדי לפסוח עליו, אז הוא נתן קפיצה מהחלון הפתוח ורץ לבדוק מה מתרחש. אתה חייב לאהוב יצור שקופץ ממכונית נוסעת רק בשביל לבדוק הודעה שהשאיר לו חבר.
את הסד"כ הכלבי של היום הזה משלימים באדי ויולי, שני דיירי קבע בחוות הדוד משה עם סיפורים המעידים שהאדם הוא לא ידידו הטוב ביותר של אף אחד. את באדי בן התשע, לברדור מעורב עם דני ענק, חילצה עמותת "תנו לחיות לחיות" ממתקן של חברה גדולה, שם שימש כלב שמירה הקשור לכבל ("כלב כבל" קוראים לזה האנגלברגים, ללמדכם שהסידור הנבזי הזה נפוץ מספיק בשביל לזכות בכינוי משלו). אחרי ארבעה ניסיונות אימוץ כושלים נשלח באדי לחווה על תקן משכן זמני שהפך לבית קבע.
את יולי בת החמש, אמסטפית מעורבת, קנו הדוד-מושים תמורת 100 שקל מחבורת ילדים בת-ימיים שייעדה לה עתיד של כלבת קרבות. בהזדמנות זו אנחנו מבקשים לאחל לחבורה ההיא עתיד של מבוגרים בת-ימיים.
לפני ההעפלה לארגזי הטנדרים אנחנו עורכים היכרות בין שלושת ההולכים על ארבע לאחד שהזדנב אלינו מהבית, פלויד שפרוט (בלו הילר מעורב או כלב בקר אוסטרלי מעורב, או קווינסלנד הילר מעורב. מלא שמות יש להם). זה הולך יופי עד שבאדי מנסה להשתמש בראש של פלויד בתור קיסם. אנחנו כבר חושבים שנצטרך להפריד ולמשול כשסיוון לוקחת פיקוד ועושה להם את הלוחש לכלבים. שתי דקות אחר כך הם כבר באדיז, וכולנו הולכים לפגוש את הנוסעים על ארבע על ארבע.
מי רוצה לנסוע
הטנדרים היפניים זכו בשעתם למקלט-מס חסר תקדים בנגישותו. כל מי שרשם טנדר כזה על העסק קיבל החזר הוצאות, ונמכרו כאן כמויות פסיכיות עד שמישהו במסדרונות השלטון סגר את הברז. מאז צנח פלח השוק, אבל הוא נצרב חזק בתודעה התחבורתית הישראלית והמשיך למכור. ובראש טבלת המכירות נמצא היום האיסוזו.
ה-D-MAX הוא ליטוש בן שני עשורים של קונספט הגם וגם וגם. המבנה הבסיסי נותר כשהיה, אבל המנוע דוחף היום 50% יותר (160 כ"ס), העיצוב חללי, ותא הנוסעים מרופד עור רך בצבע הילולת הערמונים או משהו. השהות בתוכו, הנסיעה שלו, משדרים יותר טנדר מנהל עבודה מאשר טנדר עבודה. איסוזו פשוט עפה קדימה מאז ימי האיפון, ואין מצב שנכנס לכאן כלב עם כל הריפודים האלה. תעלה, תעלה מאחורה ראסטי.
את יולי אנחנו מזוודים על האמארוק, שהושק לפני כמעט חמש שנים אבל עשה עלייה רק עכשיו. פולקסווגן ממתגת אותו כטנדר פנאי, אבל מתחת לקליפה המפנקת הוא טנדר עבודה. זה למה הוא יושב כמו כולם על שלדת סולם שמחוברת לסרן אחורי קשיח דרך קפיצי עלים; אם משקללים עלות, כושר העמסה ושרידות, זה הרכב מנצח שאין סיבה לשנות. מלפנים, גם כמו כולם, יש לו מתלים נפרדים וקפיצים סליליים שנותנים נסיעה של טנדר עבודה. מודרני, שקט, מרוסן, איכותי, אבל טנדר אמיתי.
כשמתחילים לטפס פנימה מהגלגלים אל המנוע והגיר, האמארוק עושה דברים קצת אחרת. ההנעה הכפולה שלו היא קבועה: אין שתיים על ארבע ואין מצב Low. זאת תיבת הילוכים אוטומטית עם שמונה יחסי העברה וטכנולוגיה שזלגה מהפולקסווגן טוארג היוקרתי. יש כאן בקרת אחיזה ואופציה לנעילה חשמלית של הדיפרנציאל האחורי, וגם כפתור מגניב כזה שכתוב עליו Off Road. הוא הופך את שלושת ההילוכים הראשונים ל-Low, מפעיל בקרת קצב במדרון ושאר נגיעות שאמורות לתלות את הטנדר בזוויות שבהן יולי כבר לא תוכל לעמוד. ואגב צער בעלי חיים, עוד לא אמרנו מילה על 180 הסוסים שחיים מתחת למכסה המנוע. טנדר בריון.
באדי עולה על הגרייט וול סטיד הסיני, שהוא כמו נסיעה במנהרת הזמן: לפני 15 שנה, ככה בדיוק היה טנדר יפני. גיר ידני, פלסטיקה זולה, רעש של מנוע דיזל עם רצועת הכוח הכי צרה בעולם, בלמים בינוניים ותנועת קידה תמידית על המתלים. זה נענוע כזה מעלה-מטה של חרטום המכונית, תוצאת הפער בין מתלה אחורי שאמור לשאת מאות קילוגרמים לבין המתלים הנפרדים מלפנים שאמורים לערסל בני אנוש.
הדיבור על האיכות והשרידות של מוצרים סיניים חייב להיות רלוונטי כאן. הסטיד אמנם זול מאוד (דגם בסיסי ב-140 אלף לעומת האמארוק שמתחיל ב-260 אלפיות), אבל הוא צריך גם לעבוד כמו חמור. בהקשר הזה, אחרי אפיזודת התחממות מסתורית קיצונית וקצרה - כולל נורות אזהרה והכל - הוא נחרט לנו בראש בחזקת אשם עד שתוכח חפותו.
מצד שני יש משהו בסטיד שקצת הלך לאיבוד בטנדרים המודרניים: הנגישות. כשטנדר חדש עולה יותר מרבע מיליון, זה קצת מוציא את העוקץ מהחורניות המובנית שלו. מהגישה התכלסית והמשוחררת מפחדים יאפיים מפני אבק ושריטות וכתם של ריר ופס הבורדו שנשאר מהפעם ההיא שהוא נחתך בגדר תיל ולקחת אותו על הספסל האחורי לווטרינר. ועל הסטיד, בניגוד בולט לשניים האחרים, יש חופש כזה. תחושה של טנדר שאפשר לעשות לו הכל, כולל לעשות מקום לפלויד בקבינה. מה, כולה שערות.
ומה עם באדי? איך הוא מסתדר שם מאחור? נפלא, מדווחת סיוון ומוסיפה שלפי כל הסימנים, זאת לא הפעם הראשונה שלו במאחורה של טנדר. אי אפשר לדעת אם זאת האמת. זה גם לא משנה.
מי רוצה לעבוד
"יש משהו ברור, טבעי וקמאי בקשר בין גברים לכלבים שלהם", כתב כאן פעם חבר הכנסת עפר שלח, ו-1,312 שנים יעברו לפני שנתרגל לצירוף הזה. "כלב עושה שטויות כמונו, הולך אחרי האף והזין שלו כמונו, מבלה את הזמן בשיטוטים חסרי מטרה כמו שאנחנו היינו עושים אם לא היו לנו ילדים וחובות וערימה בורגנית של חרא יומיומי על הראש.
הוא יודע לעשות כל מה שאנחנו יודעים, ועוד מסוגל ללקק לעצמו את הביצים. אה, ויש לו זנב. זה עוד דבר שיש לכלבים והיה צריך להיות לנו אם העולם היה מושלם: איבר חסר תועלת לחלוטין, שכל מה שהוא עושה זה להביע רגשות בלי מאמץ, בלי שיהיה צורך לנסח אותם". אין, לא יכולנו לנסח את זה טוב יותר. בגלל זה הלכנו על איך שהוא ניסח את זה. אבל מה בין גבר לטנדר?
אוקיי, טנדר. שם עצם ממין זכר, שבדיוק כמו הטרקטור והג'יפ נועד לייעל עבודה פיזית. לשנע, להתלכלך, להוביל, לגרור. אם לא שיחקת בבובות בילדותך, כנראה שאתה רוצה טנדר. זה בכלל לא משנה שאין לך ערימות חציר או שקי מלט להוביל בו במהלך השנה. לכן החוק הראשון לענייני טנדרים אומר ככה: מאחורי הצילון במושב שליד הנהג לא תמצא לעולם מראת איפור קטנה.
כן, גבר רוצה טנדר. זה פשוט טבוע בנו, גם אם אנחנו גרים בדירת שלושה וחצי חדרים בגבעתיים ועובדים במקום שמנצל רק את כוח העבודה שיש לנו בין האוזניים. אבל איך נדע אם טנדר זה משהו שאנחנו רוצים או משהו שאנחנו אשכרה צריכים? כאן בא לסייע החוק השני לענייני טנדרים: אם הדבר הראשון שעולה לך בראש זה איפה תחנה אותו, אתה לא צריך טנדר.
מי שצריך טנדר עושה דברים אמיתיים: בונה, מקים, משפץ, נוטע, כורת. גברים של טנדרים לא מפחדים מעבודה בשמש, לא מתביישים להסריח מזיעה, לא בוחלים בנסיעות ארוכות או בהעמסה של דברים יותר כבדים מלאפה עם הכל לארוחת צהריים. בהפסקות הקפה שלהם הם עושים לעצמם שחור קטן, לא מזמינים הפוך גדול עם חלב דל שומן.
אבל טנדר טוב הוא לא רק כלי עבודה: הוא גם גישה בלתי מוגבלת למרחבים. הוא בא עם ערכת קפה בארגז ועם מחצלת שאפשר לפרוש בצל, הפח שלו מצופה תמידית באבק הצהוב של הנגב או בלבן של דרכי הכורכר, מציג ריקושטים מבוץ אדמדם של פרדסים או מאדמה שחורה בשדות העמק. אתה לא לוקח טנדר לרחיצה פעם בשבוע אלא מנקה אותו פעם בשנה בזרם המים החזק של הגרניק. אם אתה לא יודע מה זה גרניק, אז עזוב אותך מטנדרים.
טנדר נועד למי שמבחין בין קלמפה לקלמרה, שיודע מהו גרונג ומהי מופה, שתוך כדי שיחה מסוגל לשרטט לך בשתי אצבעות ושני אגודלים שנצמדים זה לזה עיגול בקוטר חמישה צול איזה צינור שהוא לא מצליח למצוא בבלגן שיש לו מאחורה בארגז. טנדר מאפשר לך להוביל אופנוע לשטח, לסחוב ציוד לינה מלא לקמפינג פלוס רשת צל וגנרטור ומקרר לבירות ולאבטיחים. ועוד דבר שלא תדע עד שיהיה לך טנדר: בכל פעם שמישהו מהחברים שלך ירצה להוביל מקרר או יקנה מכונת כביסה ויתקמצן על הובלה, ייפול עליך תיק. אין מה לעשות. אתה החבר עם הטנדר.
וזה בסדר גמור להיות החבר עם הטנדר. גם אם תלך על הדגם הכי מאובזר של הפולקסווגן אמארוק, ואז תגדיל לעשות ותבקש צבע מיוחד וג'נטים מגנזיום, לא תצא רבע דושבג מההוא שקנה ג'יפ עירוני יד שנייה. אין שום דבר מופלץ בטנדרים, בדיוק כמו שאין שום דבר מופלץ בכלבים.
כלומר, חוץ מכאלה שאפשר לשאת בתיקים.
מי רוצה להיות
לאף אחד מאיתנו אין בבית טנדר או כלב עם הכנה לטנדר, ובכל זאת אנחנו מצליחים לרשום ביום הזה כמה רגעים טהורים של כלביות, טנדריות וגבריות. הנה פנגס מעמיד גלגל אחד של הגרייט וול על סלע בגודל של קיה פיקנטו; הנה שפרוט מסדר לפלויד אמבטיית אבק בארגז ההולך ומאפיר של הפולקסווגן; הנה קמרלינג, אה, מגביר את המזגן של האיסוזו.
בניגוד אלינו, כל הכלבים לרבות יולי יצאו גברים. העלינו אותם לארגז אחד ולארגז שני, החלפנו מקומות והעמדנו צילומים, והם אכלו אבק ואמרו טעים. רגע אחד מהדרך, לא משנה כרגע דרך עיניו של מי: אתה נוהג בטנדר סיני על שביל בתל חדיד, תא שטח קטן ומגניב באזור בן שמן, ומעיף מבט ימינה כדי לראות איך סיוון מסתדרת עם הטלטולים.
זה קורה בדיוק כשראסטי שלה מחליט שנמאס לו מהמושב האחורי והוא רוצה לראות לאן בדיוק נוסעים, אז במקום צדודית של אישה יפה אתה רואה פרופיל של כלב מעורב שמרוכז כל כולו ברגע. ששותה את הנוף דרך האף ועדיין לא מצליח לגמוא את כל הדרך. פתאום קל לך לדמיין שאתה גבר גברי שנוהג בטנדר שלו עם כלב כלבי, ואתם בדרככם לעשות עבודה שדורשת ביצים, גם אם שחורות. איזה רגע.
ב"דין ספנלי", סרט שאף אחד חוץ מקמרלינג לא ראה, הדמות שהעניקה לסרט את שמו היא גבר שזוכר את הגלגול הקודם שלו כספאנייל וולשי. כל מה שצריך זה להשקות אותו, וכטוב ליבו באלכוהול הוא משחזר את העולם דרך עיניים שחור-לבן ואף היי-דפינישן. את שאר הסרט אפשר להריץ קדימה חופשי, אבל כל פלאשבק כזה הוא יצירת מופת קטנה של כתיבה (אלן שארפ על פי רומן מאת לורד דאנסני) ומשחק (סם ניל).
בשיאו של הסרט מתאר ספנלי את הרפתקת חייו כספאנייל: היום שבו יצא עם חבר לרדוף אחרי סוסים, להתפלש בעפר ולעשות את כל מה שאדונו לא הרשה לו לעשות. "איזה יום זה היה להיות כלב", נאנח ספנלי, "ואיזה יום להיות עם מישהו שיודע איך להיות כלב".
אנחנו לא אומרים ש, כי אנחנו לא יודעים אם היום הזה במאחורה של הטנדרים על השבילים של תל חדיד היה ההרפתקה הגדולה בחייהם של פלויד, באדי, יולי או ראסטי. אבל באור אחרון, כשגנבנו עוד כמה תמונות של שביל עפר שנמתח מבעד ללשון משורבבת, כולנו אמרנו אותו דבר במילים או בנביחות: זה היה חתיכת יום לבלות עם מישהו שיודע איך להיות כלב.
לפנייה לכתב/ת 
