על חטא שחטאנו לילדי הזרים
כשאטמנו את לבנו בפני אלו שנכלאו בלי שפשעו. איך הפכנו לקהי חושים?
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הפתרון המקצועי לחינוך איכותי / גיורא שלגי
המשמעות העמוקה של בדיחה על דוד לוי / דן אלבו
זה המצב שבו נמצאים עשרות ילדים שלא פשעו ולא חטאו, אלא פשוט נולדו להורים "הלא נכונים" - מהגרי עבודה שהבאנו כדי לסעוד את קשישינו וחולינו או מבקשי מקלט שברחו מעתיד רע לעתיד רע אחר.
האם לא יכולתי לוותר על התיאור הגרפי של הכליאה? לצערי, כנראה שלא. כי בישראל, בפרוס שנת תשע"ד, גם ילד מאחורי סורג ובריח לא מספיק כדי לזעזע אותנו. כמות הכאב היומיומית שאנחנו גורמים לה ומושפעים ממנה הפכה אותנו לקהים רגשית ולמוכנים לבלוע את מנת הסבל היומית שמספקים לנו בלי שאלות ובלי תלונות. אנחנו כבר רגילים.
בישראל נוהגים לחשוב שבעיות ההגירה ייחודיות לנו. האמת היא שמדובר בסוגיה גלובלית שמשפיעה על כל מדינה מערבית. במדינות המערב מיישמים אלטרנטיבות למעצר ילדים, ומעצר של ילד לעולם יהיה המוצא האחרון, אם בכלל. על פי דו"חות שפורסמו בנושא, חלופות מעצר אינן רק הומניות יותר, אלא גם משתלמות יותר כלכלית למדינה לעומת עלות ההחזקה של ילדים במתקני כליאה.
האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שעליה חתומה ישראל, קובעת כי "לא יישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר". אבל פה, אצלנו, מעצר ילדים אינו "האמצעי האחרון", אלא ברירת המחדל. חתמנו בהתלהבות על האמנה לזכויות הילד ועל אמנת הפליטים, אבל לא לקחנו בחשבון שנוסף לחתימה יש גם התחייבויות שעלינו לעמוד בהן.
המעצרים מתרחשים בכל שבוע ובכל רגע נתון יש ילד שכלוא מאחורי סורגים. זה לא קורה רחוק מאיתנו: ילדי מהגרי העבודה נעצרים לרוב בתל אביב. לפעמים לפנות בוקר, כשהם עדיין במיטותיהם, לפעמים הם מוּצאים ישירות מהגן. החיים נקטעים בבת אחת, ללא אפשרות פרידה מהחברים, לעתים מהאבות, מהכיתה, מהגננת, מהבית היחיד שהכירו. הם נלקחים למתקן הכליאה היחיד בארץ שאינו מנוהל על ידי המשטרה או השב"ס, אלא על ידי פקחי משרד הפנים. מתקן שאין בו שירותי רפואה או מסגרת חינוכית.
על פי החוק למניעת הסתננות, המדינה יכולה לכלוא כל מי שהגיע דרך הגבול לשלוש שנים ללא משפט. אמנם בחוק כתוב שיש להתחשב בנסיבות הומניטריות מיוחדות, אך משרד הפנים החליט שכליאת ילד זר בבית כלא אינה בגדר נסיבות הומניטריות מיוחדות. במתקן הכליאה מופרדת המשפחה. האמא והילדים הקטנים נשלחים לאגף הנשים, האבות לאגף הגברים וילדים מגיל 12 לאגף הנערים. לפעמים נותנים להם להיפגש פעם בשבוע. לפעמים לא.
סבא שלי מספר שבילדותו נהג לעבור מבית לבית בערב יום הכיפור כדי לבקש סליחה מכל מי שהרגיש שפגע בו. בישיבה לימדו אותו שקודם כל עליו לכפר על חטא שבין אדם לחברו, ורק לאחר מכן יוכל לבקש מחילה מאלוהיו. השנה, הוא אומר, יהיה לנו קשה יותר לבקש סליחה, כי לבתי הכלא שבהם כלואים ילדים לא ניתן להיכנס כדי לבקש מחילה.
רותם אילן, ראש פרויקט ילדים ישראלים באגודה לזכויות האזרח. הטור הוא חלק מאסופת מאמרים שמפרסמת הקרן החדשה לישראל לרגל יום כיפור.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
