איך שטרית עקף את דוכין בסיבוב

"החברים של נטשה" מעולם לא היו להקה לרוחי. למרות זאת, כשהם נחתו בביצת הרוק הישראלית ב-1989 לא חסרה להם נוכחות. היה להם אלבום בכורה מיוחד (אגב, בהאזנה חוזרת, חצי משיריו לא עומדים במבחן הזמן), וארקדי דוכין היה הצ'אבי הכי מתוקשר בסביבה. כשהוא שר "אמא חולה ואבא חסר אונים", עיתונאים זריזים רצו צפונה לקריות כדי לבדוק אם הסיפור הוא על-אמת.
מאמרים רבים ניסו לחדור אל עולמו של הגאון המסכן, העולה החדש מרוסיה שמצא מפלט בפסנתר ובכתיבת שירים על דיכאון ועצב; מבקרים רבים הבטיחו גדולות ונצורות, ודוכין לא איכזב. הוא סיפק להיטים, מכר אלבומים, הכיר את ויסוצקי לכולם והתמסר לעולם הדינוזאורים. כל צליל שיצא תחת ידיו זכה לשבחים, להצלחה ולפירגון כמעט חסרי תקדים במושגים ישראליים.
לצדו, ככינור שני, עמד מיכה שטרית. בחור עם כשרון פנטסטי למילים, שעמד בצד וליקט פירורים משולחנו של המלך התורן. לאלבום הראשון של הנטשות הוא כתב שיר אחד ("יש זמן") ושר שיר נוסף ("עוד שיר אחר"); לאלבום השני הוא כבר תרם ארבעה שירים ואת משפט המופת "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", ובאלבום השלישי, "רדיו בלה בלה", דוכין ושטרית חילקו ביניהם את העבודה: דוכין הופקד על המוזיקה, שטרית על המילים. התוצאה: לצד מספר שירים פנטסטיים, עמדו יותר מדי שירים מיותרים. אבל האלבום הכפול טס במהירות לפלטינה, והיות שהם מימנו את ההקלטות, הם גם עשו, לראשונה בקריירה שלהם, כסף.
דוכין הרגיש בטוח בעצמו, בעיקר לנוכח העובדה שגם אלבומי הסולו שלו שיצאו בתקופת הנטשות זכו להצלחה גדולה, והחליט להקדיש יותר ויותר זמן לקריירה עצמאית. לא היה מנוס מפירוק הלהקה. כולם ציפו שדוכין ימשיך בהמראה המטאורית שלו, אבל את גורלו של שטרית היה קשה לצפות; אף אחד לא ידע בדיוק מה הוא מסוגל לעשות לבדו. כפי שהתברר, הציפיות לא התממשו, כי מאז היום בו התפרקו "החברים של נטשה", דוכין עשה את כל השגיאות האפשריות, ושטרית עשה את (כמעט) את כל המהלכים הנכונים.

שטרית: כך תעשה זאת נכון

הדבר הכי לא נכון שמוזיקאי מקומי יכול לעשות הוא לפעול לבדו. כנראה ששטרית ידע זאת. מכיוון שכשרונו המוזיקלי נופל בעשרות מונים מיכולותיו הוורבאליות הנהדרות, הוא צירף לעבודה על אלבום הסולו הראשון שלו – "מסמרים ונוצות" – את ברי סחרוף ויזהר אשדות, שיפיקו מוזיקלית וישתתפו בכתיבה. הבחירה בצמד הזה היתה המהלך המבריק ביותר ששטרית עשה. אשדות, עם מיומנויותיו הטכנולוגיות המוכחות, וסחרוף עם יצר ההרפתקנות המוזיקלית הבלתי נלאה שלו, לא רק שעזרו לשטרית ליצור אלבום מוצלח, אלא גם כתבו איתו כמה שירים נהדרים.
שטרית, בחוש המסחרי מחודד (או לפחות אמיץ) הקים לייבל עצמאי – "תן סי.די" – מימן את הקלטות האלבום ללא עזרת חברת תקליטים "הד ארצי", ומכיוון שהאלבום מכר במהירות 30 אלף עותקים, לקח את כל הקופה והצליח לבסס את עצמו כאחת הדמויות החשובות בעולם הפופ הישראלי.
במקביל להתבססותו האישית, שטרית גילה את עמיר בניון, הפך את האולפן של אשדות - על שלל טכנאיו - לאולפן הבית שלו, ולפני מספר חודשים בחר בו אריק איינשטיין כמפיק המוזיקלי של אלבומו החדש. ללא ספק הישג. אבל לא רק איינשטיין נשבה בקסמיו של שטרית: גם ישי בן צור, מנהלו של אייל גולן, שאף להפקיד את הפקת אלבומו הבא של גולן בידי הכוכב מיוקנעם, אבל לוח זמנים הבלתי אפשרי של שטרית סתם את הגולל על האפשרות.

דוכין: כך תתברבר בדרך

דוכין, לעומת זאת, לא רק שאיכזב, אלא גם המיט צרות בצרורות על צוות מנהליו. לפני כשנתיים הוא הוציא את "כוכב האהבה", שהפקתו עלתה, על-פי השמועות, יותר ממיליון שקל - סכום שערורייתי בכל קנה מידה (במיוחד ישראלי). יש הטוענים שהאלבום הזה, גם אם לא היה הסיבה העיקרית, הוא מן הגורמים המרכזיים לכך שמאיר קוטלר, שייצג את דוכין, עזב את משרד האמרגנות קוטלר-אשר. יש הטוענים בציניות שתקציב הארוחות בלבד בתקופת הפקת האלבום היה גדול מתקציבו של כל אלבום ישראלי ממוצע.
מוזיקלית, זה היה אלבומו החלש ביותר של דוכין. פתאום הורגש חסרונו העצום של שטרית, שבמבט לאחור היה מאוד מעורב בכמה מהפרויקטים הצדדיים של שותפו הבכיר לנטשות. דוכין אומנם ניסה לגשת לאלבום מכיוון צעיר, עם להקה צעירה וכוונות נכונות, אבל חסרה שם יד מיומנת של מפיק אחראי, שכנראה גם היה חוסך מחצית מההוצאות המיותרות. האלבום הזה הגיע בסופו של דבר לזהב, אבל כל המעורבים בדבר התקשו להתפעל – הצלקות היו עמוקות מדי.
מאז, דוכין לא עשה הרבה. פה ושם הוא הפיק לאמנים אחרים ("אהבה מתה" של תמר גלעדי, למשל), בילה זמן רב בסיבוב הופעות עם מאיר בנאי, אבל לא הראה נוכחות משמעותית. כל זה היה צריך להשתנות עם האלבום הנוכחי, אבל שני הסינגלים שיצאו עד כה מרמזים שדוכין, אולי כתגובה לכשלונו היחסי של "כוכב האהבה", ואולי סתם כי בא לו, מכוון נמוך.
הסינגל הראשון "אוהבת, לא אוהבת", כבש אמנם את גלי האתר, אבל אמנותית היה חלש. השיר השני, "דגים" לא שיפר רבות את המצב. שטרית אפילו יעץ בכתיבת הטקסט, אבל זה עדיין לא היה זה. אנשים שהאזינו לאלבום כולו טוענים שמדובר באלבום מוצלח; לדוכין יש עדיין אחד הקולות המרגשים בפופ הישראלי, אבל קריירה אינה מבוססת רק על כשרון בסיסי, אלא על סביבה יצירתית מוצלחת (ראה מקרה ברי סחרוף), אותה מתקשה דוכין לגבש מאז פירוקן של הנטשות.
שטרית, בינתיים, מתכונן להשיק בקרוב את אלבומו החדש. אנשים שהאזינו לו במהלך העבודה טוענים שהוא צפוי להפתיע. אנחנו ממתינים לשני האלבומים בקוצר רוח.