להתעורר בבוקר ולהיזכר: הוא נשוי, ולא לי
"מדהימה", אמרת בפעם האחרונה שדיברנו. ואני? אני האמנתי. גבולות המוסר שלי כאילו לא היו קיימים יותר, השנאה והבוז שאני רגילה לחוש כלפי גברים שפוזלים החוצה נעלמו בצורה מפחידה ממש
הכרנו לפני תקופה ארוכה. אתה מאמין לי שאני אפילו לא זוכרת מתי זה היה? החודשים האחרונים ערפלו את הכל. קראת לזה "אובדן שליטה מוחלט", ולמרות שאמרתי שזה ממש לא נכון – זו בדיוק ההרגשה. אין לי מושג איך הגענו לזה... כלומר, בטח שאני יודעת. אני זוכרת את השיחה הראשונה שלנו בוואטסאפ, שהמשיכה שיחה בפייסבוק, שאף אחת מהן לא עסקה בעבודה. שהיינו ספק מקצועיים- ספק אישיים. שהפלרטוטים התחילו להיות יותר ויותר מורגשים. שהרגשתי שיש כאן משהו קצת מעבר, ואתה, בדרכך שלך, הסכמת איתי.
אתה לא דברן גדול, לפחות לא במדיה הכתובה. היית כותב לי שורות קצרות ואני הייתי עונה במגילות. היית מקבל ממני 4 הודעות ועונה באחת, קצרה ולקונית. הייתי חולמת לשמוע את קולך בכל רגע נתון, ואתה היית מתקשר פעם בשבוע-שבועיים, אומר כמה מילים, צוחק. נותן לי סוג של דלק לעוד כמה ימים, לחיות בפנטזיה שכולה אהבה עיוורת אחת גדולה.
מנצחים ומפסידים
אין לי מושג מה חשבתי לעצמי. הרי זה היה ברור שזה ייגמר בשברון לב, שלא באמת יקרה פה שום דבר, שברגע שתחליט - תיעלם לבלי שוב, שתראה בי גחמה חולפת. אבל הקסם הזה... שבית אותי. הצלחת לגרום לי להאמין שיש עדיין בחורים מדהימים בעולם הזה, שנראים טוב, מדברים לעניין, חושבים בצורה אינטליגנטית, צינים במידה הנכונה ואפילו מעוניינים בי.
לא השתמשת בהרבה מחמאות, אבל כל מילה שלך נחרטה אצלי. "מדהימה", אמרת בפעם האחרונה שדיברנו. ואני? אני האמנתי. גבולות המוסר שלי כאילו לא היו קיימים יותר, השנאה והבוז שאני רגילה לחוש כלפי גברים שפוזלים החוצה נעלמו בצורה מפחידה ממש. חיכיתי לכל הודעה ממך - בין אם היא גרמה לי לחייך או נתנה לי סטירת מציאות, ובין אם היא הייתה חושנית ולוהטת או הזכירה לי כמה אתה אוהב את הזוגיות הנוכחית שלך.
קשה לי לשים את האצבע על הנקודה בה הבנתי שהמשחק הזה, ככל משחק, סופו להסתיים. וכבכל משחק, יש מנצח ויש מפסיד. אני רוצה מאוד לכתוב שאתה הפסדת, הפסדת בחורה טובה, ראויה, שבאמת ובתמים ראתה אל מול עיניה כל כך הרבה דרכים לעשות אותך מאושר. אבל בפועל, אני הפסדתי. הפסדתי תקשורת וכימיה שלא חוויתי שנים ארוכות, תשוקה שהחזירה אותי לגיל נעוריי ובחור אחד, מקסים.
אני כבר שומעת ברקע את קולות הצעקה, מצד אחד צעקות כנגדי, איך יכולתי לשתף פעולה עם דבר שכזה ולפגוע באישה אחרת, ומצד שני איך אני מסוגלת לראותך מואר בהילה שכזו ולמה בכלל שארצה אותך כשבעצם אתה... אתה גבר ש...לא.
אני לא יכולה להוציא מתוכי את המילים האלה. אני לא מאמינה שבגדת, אני לא מאמינה שאתה בוגד. הרי אפילו לא נפגשנו, לא עשינו שום דבר, לא בדקנו את הגבולות ולא הרשינו לעצמנו לחצות את הקווים האדומים באמת. גם לא נקשרנו, ובכלל – מה יש בינינו שמהווה בעיה? למה שיחה בין גבר נשוי לאישה רווקה גורמת לשיער של כולם להזדקר? להרים גבה תוך גלגול עיניים? נדמה שגם כשרצינו פשוט לדבר כידידים ולשתף זה את זו, העולם רמז לנו שזה אסור.
יש כל כך הרבה דברים שעולים לי בראש עכשיו ואני רוצה להגיד לך. אבל ביקשת ואמרת, שכדאי שנעצור פה. שאתה חייב להפסיק את זה, כי זה לא בריא לך ואולי, אולי, זה גם לא בריא לי. אני מרגישה שתלוי לי שלט ענקי מול הפנים שכתוב עליו "פיל לבן", ואני עדיין נדרשת להפסיק ולחשוב על פיל לבן. הגעגוע, הקטיעה הפתאומית שתמיד הייתה באוויר, התחושה שאיבדתי סוג של חבר, כזה שבין הפלרטוטים חסרי השחר אשכרה הקשיב לשטויות שלי, לתסכולים שלי וזרק פה ושם מחמאה שתנפח את האגו.
כנראה שחייתי בחלום של ממש, כי אתה לא מסכים איתי, נכון? אתה לא רואה פה משהו מעבר למשיכה, אתה לא רואה פה אפשרות לחברות אמיתית קצת אחרת. להאשים אותך אני לא יכולה. אני מעדיפה לחזור ולהאשים את עצמי, כדי להבין איך בעצם הגעתי לנקודה הזו ולמה לעזאזל כל כך אכפת לי ממך.
אני יודעת שהזמן יעבור והכל יראה כמו זיכרון רחוק וחסר משמעות.
אני בטוחה שלא תיפול שוב, אם כי מעולם לא ראיתי בזה נפילה. אני רוצה להאמין שהגעגוע והאכפתיות הם הרגשות היחידים שפיתחתי כלפייך, ושגם הם יחלשו עם הזמן. אני רוצה לחשוב על עצמי קצת יותר דברים טובים, כמו אלה שאמרת שאתה חושב עלי, להפסיק לקוות להודעה חדשה ממך ולנסות לשכוח כמה אתה אחד הבחורים, אם לא היחיד, ששבה אותי תחת קסמו בצורה כל כך חזקה, לא הגיונית ומרגשת. אני בעיקר רוצה להפסיק לקום בבוקר ולהיזכר שאתה נשוי, ולא לי.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
