שתף קטע נבחר

למה שכחתי את הספר הקודם שקראתי?

ברור שרסקולניקוב רצח את הזקנה, וגם האפרוח בסופו של דבר לא מצא אמא אחרת. אבל מה באמת נשאר לנו במוח מרוב הספרים שאי פעם קראנו? ומדוע דווקא את הקלאסיקות קשה לנו לזכור? הכתבה הבאה תלמד אתכם כמה דברים על הזיכרון הספרותי שלכם. עכשיו רק צריך לזכור אותה

כולנו מכירים את הסיטואציה הזו: מישהו שואל משהו לגבי ספר שקראנו - בדרך כלל מדובר בספר טוב במיוחד, או חשוב מבחינה תרבותית - אבל כמה שאנחנו לא מנסים, פתאום בלתי אפשרי להיזכר בשום דבר מפרטי העלילה. מה בעצם קרה שם? למה אהבתי כל כך את הספר? מה ממנו נחקק לי בלב? פעמים רבות אנו זוכרים את החוויה יותר מאשר את הסיפור עצמו - וזה לא מוציא אותנו מי יודע מה אינטליגנטים בשיחות הסלון. למרות שקראנו. יד על הלב שקראנו.

 

וזה מוזר. הרי קריאה של ספר היא תהליך ממושך, לא סטוץ חד פעמי כמו סרט, שנגמר תוך שעתיים. אז למה הפרטים מתנדפים להם מהתודעה כל כך מהר, אפילו כשמדובר בספר שבזמן אמת נתפס בעינינו כמשנה חיים? מתברר שככל שמרבים בקריאה, מלאכת הזכירה הופכת מורכבת יותר. והדבר מתעצם כשמדובר בקריאה לשם הנאה ולא, למשל, בקריאת שינון לצרכי לימוד.

 

קראתם את כל הקלאסיקות. אבל מה אתם זוכרים מכל זה? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
קראתם את כל הקלאסיקות. אבל מה אתם זוכרים מכל זה?
 

בניגוד לרבים מאיתנו, הסופרת בלה שייר, מחברת הספר "מט ילדים" (שהיה מועמד לפרס ספיר לספרות ב-2012), אומרת שאצלה זה דווקא הפוך: שאם הספר עורר בה חוויה משמעותית, היא תזכור גם את העלילה, את הדמויות ועוד רפליקות רבות. "לפעמים החוויה מורכבת כל כך, שרק חזרה על סיפור העלילה תשחזר אותה, ללא יכולת ניסוח", היא מסבירה. "למשל, כשאני עוקבת אחר ההתרחשות ב'מלחמה ושלום', ורואה מי נהרג במלחמה ומי שורד, מי מאושר ומי לא, או איך מתחלף החיבור הראשוני בין שתי המשפחות המרכזיות בחיבור אחר ביניהן - איני יכולה להפריד בין החוויה המנחמת הזו, שיש איזו השגחה עליונה שמפקחת על הכל, לבין העלילה שבונה את החוויה הזאת".

 

אזכור ספרו של טולסטוי מעלה את סוגיית הזיכרון לגבי קלאסיקות ספרותיות. נדמה כי דווקא אבני הדרך של הספרות המערבית, שהן פעמים רבות יצירות מורכבות למדי, הן הכי פחות זכירות מבחינת פרטי העלילה - זאת בשונה מרומנים עכשוויים שקל יותר לזכור מה מתרחש בהם. יעל רייכנטל, גרונטולוגית - מי שחוקרת את תורת הזקנה ומומחית לזיכרון - מציינת כי יכולת ההזיכרות קשורה, בין היתר, בבסיס הידע והגיל. "אנחנו לוקחים את מה שרלוונטי מהסיפור לחיים שלנו", היא אומרת. "כאשר המוח מעבד את המידע שאנו קוראים, נזכור טוב יותר משהו שמתחבר לחוויות האישיות שלנו, משהו שכבר קיים אצלנו".

 

בלה שייר. יש שירים שהיא עוד זוכרת בעל-פה (צילום: לורטה לוקס) (צילום: לורטה לוקס)
בלה שייר. יש שירים שהיא עוד זוכרת בעל-פה(צילום: לורטה לוקס)
 

לכן, מטבע הדברים, ספרות קלאסית שרחוקה מאוד מה"כאן ועכשיו" שלנו, תהיה אולי פחות קלה לזכירה: "כאמור, מה שנכנס לתבנית שאנו כבר מכירים נזכור טוב יותר". עוד היא מסבירה שספרי ילדים, לעומת זאת, נחרטים בזיכרון גם שנים רבות לאחר המפגש עמם. "זאת משום שמדובר בחוויה ראשונה של קריאה, שהיא עוצמתית בהרבה מקריאה רציפה בבגרותנו", היא מסבירה. "כשאנחנו מתבגרים. קשה לחדש לנו ולעניין אותנו. גם הסקרנות, היצירתיות והדמיון שיש לילדים תורמים לכך. היכולות הללו נשחקות עם הזמן, ואובד לנו המפתח בנושא של זיכרון - ריכוז.

 

"בנוסף לחוויה הראשונית, יש לזכור שלילד מקריאים סיפורים בגילאים הצעירים בקול רם. כך הילדים רוכשים מידע חדש דרך החושים, ולא מתבססים רק על הראייה כמו אצל מבוגרים. ילדים רואים, שומעים ומצביעים על המשפטים - כך שנכללים בחווית הקראיה גם התנועה וחוש המישוש. אלו גורמים חשובים ביותר שמשפיעים על הזיכרון".

 

מדוע בעצם אנחנו מתקשים לזכור את פרטי הסיפורים בחלוף הזמן?

 

"רוב האנשים שקוראים ספרים עושים זאת בשביל ההנאה מעצם הקריאה. הרבה פעמים אנחנו נוטים לעשות הפרדה בין הנאה לזכירה, ואז כשמתחילים לשאול שאלות על התוכן - אנו מגלים שלא היינו מוכוונים בכלל לזכור, אלא רק להנאה מהמעשה. כשקוראים חומר מקצועי, לעומת זאת, אנו מוכוונים לזכירה ולשימוש במידע. המידע שאנו קוראים מתחבר למידע קודם שיש לנו, ויש משמעות לעיבוד המידע משום שהוא יותר מעמיק - כיוון שזה תחום הידע שלי, אני לא מתחיל מההתחלה. בקריאת רומן אנו למעשה מתחילים מההתחלה, ללא ידע מוקדם, וגם אם יש לנו נתונים של רקע כלשהו, המפגש הוא עדיין ראשוני".

 

יעל רייכנטל. כדי לזכור כדאי לצאת מהמיטה (צילום: גל אשל) (צילום: גל אשל)
יעל רייכנטל. כדי לזכור כדאי לצאת מהמיטה(צילום: גל אשל)
 

רייכנטל מציינת סיבות נוספות לכך שאנו מתקשים לזכור ספרים, כמו העובדה שבדרך כלל זמן הקריאה נעשה בלילה, במיטה, לזמן קצר ולפני השינה. "בשעות הללו אנו פחות ערניים, התאורה לא טובה, תנוחת הקריאה היא של שכיבה - וכל אלו משפיעים על הזיכרון. יש דברים שמסיחים את דעתנו מהמידע עצמו ומזכירת התוכן, כמו רעשי רקע של טלוויזיה או רדיו, למשל, ולכן המיקוד הוא לא תמיד בקריאה עצמה".

 

הכל, אבל לא את העלילה

מעניין לבחון את עניין הזכירה דווקא אצל אנשים שקריאת ספרות היא המקצוע שלהם, כמו למשל סופרים. "אני די חלש בזיכרון בכלל, ובזיכרון של עלילות ספרים שקראתי בפרט", טוען אסף גברון, סופר ומתרגם. "יש סופרים שטוענים שהם כותבים בגלל שהזיכרון שלהם עשיר והם מלאים בסיפורים, אבל אצלי זה להפך, אני כותב כדי לזכור". גברון מוסיף כי עבורו החוויה של קריאת ספר בזמן אמת, משמעותית יותר מזיכרון הפרטים: "כי מכל ספר אני אקח משהו - מהאווירה, מהתחושות שחשתי, פרט כזה או אחר שלמדתי בקריאה, אבל לא את פרטי העלילה".

.

האם עניין זיכרון עלילות הסיפורים משתנה כשאתה מתרגם?

 

"לא. אני עובד מול הדף, זה לגמרי לא משנה מה אני זוכר. כסופר זה יותר חשוב, במיוחד כשמדובר בספר שלך, ואתה עובד על טיוטה ראשונה לספר, ובמיוחד כשזה רומן. אתה צריך לשלוט בפרטים, לרפרר אחורה, לזכור אמירות והתפתחויות עלילתיות, תכונות של דמויות. זיכרון טוב יעזור בשלב הזה, אם כי תמיד יהיו עוד טיוטות לתקן ולהיזכר".

 

מוטי פוגל, מבקר ספרות ומנחה סדנאות קריאה, מציין כי אצלו הדבר משתנה מספר למשנהו: "יש ספרים שאני זוכר את חוויית הקריאה בהם, יש ספרים שאני זוכר משפטים מתוכם ויש ספרים שאני זוכר את עלילתם. יש ספרים שאני זוכר רק את הסיום שלהם, ועוד יותר כאלו שאני זוכר מהם רק את הפתיחה. הייתי שמח לומר שאני זוכר בעיקר ספרים טובים, אבל זה לא יהיה נכון".

 

פוגל מוסיף שבסדנאות קריאת הספרות שהוא מנחה, הוא מבקש מהמשתתפים לתאר זיכרון ספרותי כלשהו. "רובם בוחרים לספר על חוויה שקשורה לקריאה", הוא אומר. "אלו מתוכם שמציינים סיפור, זוכרים מתוכו סצנה מסוימת או משפט מיוחד שהשאיר עליהם רושם רציני. זה די דומה לחיים. אנחנו נוטים לתאר את החיים שלנו כעלילה עם התחלה, אמצע ולמרבה הצער גם סוף - אבל הזיכרונות עצמם לא מסודרים בצורה כזו".

 

עד כמה לדעתך חשוב לזכור את הפרטים של העלילה?

 

"לא הייתי משתמש במילה 'חשוב', אבל זה כדאי. כשאנחנו קוראים את 'איתקה' של קוואפיס, כדאי שנזכור את האודיסיאה שאליה היא מתייחסת. במובן זה יש חשיבות לזיכרון של קלאסיקות, כיוון שפעמים רבות יצירות מאוחרות יותר בנויות על היכרות איתן. אבל אולי במקום לשאול אם אנחנו זוכרים, הייתי שואל מתי אנחנו זוכרים. אני חושב שהזיכרון הספרותי נבנה רבדים על גבי רבדים, פחות כמו מדפים בספריה ויותר כמו שכבות גיאולוגיות. והרגעים המהנים ביותר בקריאה הם אלו שבהם מתרחשת התפרצות געשית, ופרט מתוך ספר שנקבר אי שם בזיכרון מתפרץ לתודעתנו. כשזה קורה, בקריאה או בחיים, זה נהדר".

 

הבא בתור הוא סוס

בלה שייר מציינת אף היא שאין זה עניין של חשיבות: "את מה שידבר אלינו נזכור ממילא, ואת מה שלא - נשכח. לפעמים אני קוראת שוב בספרים שאהבתי. בקריאות החוזרות, לצד הפרקים האהובים, אני מגלה פרקים נוספים וראויים, ואומרת לעצמי: עכשיו אזכור גם אותם. ואז בקריאה הבאה אני מגלה ששוב, את מה שאהבתי מלכתחילה זכרתי, ואת מה ששכחתי בפעם הראשונה שכחתי גם בפעם השנייה, השלישית והרביעית".

 

כמי שהתחנכה בברית המועצות, האם שיטת שינון הספרות בבית הספר השפיעה עלייך?

 

"לשינון יש קונוטציות שליליות בגלל המכניות של הפעולה. אלא שבקושי הייתי צריכה לשנן - כי לימדו אותנו שירים מחורזים, בעלי מקצב, שפשוט התיישבו לי בזיכרון בטבעיות גמורה. מובן שהיום אני שמחה בכל שיר שאני יודעת על-פה. חזרה על מילים של שיר טוב חושפת בו שכבות חדשות, גם ברמת המשמעות וגם בצלילים. כל חזרה היא עוד שיעור בגמישות שהשפה יכולה לגלות - כשמטפלת בה יד אמן. למרות כל זאת, אני לא חושבת שכדאי לחייב היום ילדים ללמוד שירים בעל-פה. אבל כדאי להציע את זה כאופציה, כבחירה בין כמה משימות. מי שבנוי ליהנות מזה - ירוויח, מי שלא - לא ירגיש שכופים עליו דבר שנוא".

 

האם ישנו מקרה שזכרת קטע ספציפי מתוך ספר?

 

"הכתיבה הספרותית יכולה לקחת בחשבון את העובדה שהרגעים הזכירים ביותר הם אלה שבהם העלילה והמשמעות מתאחדות במשפט ממצה ומדויק. אביא דוגמה משייקספיר: ריצ'רד השלישי מבצע שרשרת של רציחות כדי להגיע אל המלוכה ולהחזיק בה. מעולם, לא אחרי קריאת המחזה ולא אחרי צפייה בהצגה בהפקות השונות, לא הצלחתי לשמור בזיכרוני למשך יותר משעתיים את יחסי הכוחות הפוליטיים ואת נסיבות הירצחם של הדוכסים והרוזנים השונים.

 

"אני זוכרת רק את סצנת הקרב שבה סוסו של ריצ'רד נהרג. לפני מותו הוא קורא את קריאתו המפורסמת: 'סוס! סוס! ממלכתי תמורת סוס!'. העובדה שהקריאה הזאת נחרטת בזיכרון קשורה לכך שהיא מתמצתת את כל סיפור היוהרה של ריצ'רד. האיש שדבר לא הספיק לו - מוכן עכשיו לתת את כל ממלכתו תמורת סוס. את כל הרציחות המדממות של המחזה מנצחת רפליקה בת חמש מילים שחודרת לזיכרון ונשארת בו".

 

אסף גברון. לזכור רומן, זה כמו לזכור כל אירוע אחר (צילום: מוטי קקיון) (צילום: מוטי קקיון)
אסף גברון. לזכור רומן, זה כמו לזכור כל אירוע אחר(צילום: מוטי קקיון)
 

נוכח היעדר היכולת לזכור פרטים עלילתיים רבים, רייכנטל מציינת כי אנשים רבים חווים תסכול מהמצב. "כדי להתגבר על כך ניתן לכתוב רשימה של ספרים שקראנו - כותרת ומחבר - ומי שרוצה

להתאמץ יותר צריך להבין שכדי לזכור צריך להתאמץ. לכן צריך לעבד בדרך כלשהי - נניח, כתיבה - את מה שקרה. כך אפשר לרשום בפסקה מה היה בספר, לשתף אחרים כדי לשחזר את התוכן, ולהרחיק מסיחי דעת. אם רוצים לזכור באמת, צריך לבטל את הרקע של כל מה שמפריע לנו, כמו טלפונים ניידים וטלוויזיה".  

 

האם ישנה פעולה אקטיבית של המוח שניתן לבצע בעת הקריאה כדי לזכור טוב יותר?

 

"כשאנחנו קוראים ספר או עיתון, אנחנו למעשה לא ממלאים את חוויית הקריאה באנרגיה ולכן החוויה יכולה להיות שטחית. מה שניתן לעשות הוא להפעיל את היצירתיות ולמלא את הספר בחיים. כלומר, לדמיין את הסיטואציה, הסיפור והדמויות. ככל שניתן יותר צבע למה שאנו קוראים - נזכור טוב יותר. אין ספק שהדבר קשור לאישיות של האדם הספציפי וליכולת הדמיון שלו - אך גם לאיכות של הספר. ככל שהמידע מועבר בצורה טובה יותר והספרות מאפשרת לדמיון שלנו להיות פעיל יותר ולגרום לנו לתת לו יותר צבע - ככה התמונה נבנית ביתר בהירות בזיכרון".

 

מלאכת הזכירה מתגלה כסבוכה למדי, ואילו גברון מסכם את הדברים בפשטות: "אני לא חושב שספרים שונים מאירועים, משיחות או מכל דבר שקרה בעבר ומנסים לדלות אותו מהזיכרון. אנחנו מזדקנים, אנחנו צוברים חוויות כל יום, וזה לא סביר שנזכור הכל, במיוחד בשנים האחרונות, כשאנחנו מנוונים את שרירי הזיכרון בגלל אמצעי ההיזכרות האלקטרוניים. רומן, שמטבעו מורכב ומקיף דמויות וקווי עלילה ולא באמת ניתן לסכם בפסקה, קשה במיוחד לזכור. אבל זה בסדר".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
מלאכת הזכירה מתגלה כסבוכה למדי, בכל הנוגע לספרים
צילום: shutterstock
לאתר ההטבות
מומלצים