"אני ישראלי שחולם להופיע עם הלהקה בחו"ל"

לפני הטיסה לארה"ב, במרץ האחרון, הייתי כל כך לחוץ, שחשבתי לבטל הכל. התקשרתי לשוקי, מנכ"ל אנובה, ואמרתי לו שאני חושב שאני לא יכול לנסוע.

מגיל 22 עשיתי סיבובי הופעות, שרדתי מהיד לפה, גרתי בדירה זולה בברלין עם אשתי מיקי. עשור של הופעות במקומות ששמעתי עליהם בטלפון שבור מאנשים אחרים, מקומות שראיתי וחשבתי שנראים טוב במייספייס, שלהקות אחרות מהדרכים המליצו לי עליהם. לישון בכל מקום שנותנים לי, רצפות, ארונות בגדים, מזרנים מעופשים, חדרי להקות, ויותר מאוחר, גם מוטלים, בכל חור מקליפורניה עד מזרח אירופה.

(צילום: בת' אייזגראו-הלר)

עשור של לחלום שאני בלהקה שעושה סיבובי הופעות. משהו בסגנון החיים הזה בנה אצלי חרדה שתפסה צורה של פחד מטיסות. כמובן שבסופו של דבר נסענו. שוקי, גוטה ודן עשו לי "אינטרוונשן", הכריחו אותי להשתכר, והסבירו לי שמתים ככה או ככה אז עדיף למות בזמן שעושים משהו שאוהבים. קניתי.

יש משהו מאד זוהר כלפי חוץ בסיבוב הופעות של להקה בחו"ל, סוג של "ניחוח של הצלחה". במציאות מדובר בדבר די עגום. אתה מגיע למקום כמו ארה"ב, איפה שיש תעשיית מוזיקה ענקית עם ניסיון עשיר ולהקות מנוסות, משופשפות דרכים - ואתה ישראלי תלוש עם חלום להיות כמו הלהקות שאתה אוהב, ולרוב מסיים בתחושה שלעולם לא תתקרב לחלום הזה.

צילם וערך: יובל גוטמן

אבל סיבוב ההופעות הזה עם ועדת חריגים היה שונה. אולי בגלל הכתבות המפרגנות בתקשורת העולמית, אנשים ציפו לנו. חברות תקליטים טובות קבעו איתנו פגישות בפסטיבל ובניו יורק, רצו לדבר איתנו, ביקשו עותקים מהתקליט. התקשורת המקומית הכירה אותנו, והיו המלצות להופעה שלנו במגזינים נחשבים.

היתה באוויר תחושה שהנה, אחרי עשור, אני הולך לעשות סיבוב הופעות של להקה אמיתית. SXSW, כמו כל פסטיבל שהופך נודע ברבים כפסטיבל שיש בכוחו "לעשות" להקות, הוא פסטיבל מוזר. מדובר באירוע ענק בעיר קטנה יחסית, אליו מגיעות אלפי להקות מכל העולם שרוצות לנגן מול אנשי תעשייה וקהלים ממוקדים, ובכל רגע נתון יש אלפי הופעות.

הרגשנו בבית, אכלנו פיצות שמנוניות מקופלות, שתינו בירה בדולר ודיברנו שעות עם אנשי חברת התקליטים שלנו מקליפורניה. הפסטיבל היה סוריאליסטי. ניגנו שבע הופעות בשלושה ימים, כשבאחד הימים עשינו שלוש הופעות, בוקר צהריים וערב. בין לבין לחצנו ידיים, חתמנו על תקליטים, וקבענו פגישות לניו יורק עם נציגי חברות תקליטים. שילוב הזוי של עייפות, שכרות, ומקצוענות. איפה שהוא באמצע היתה תאונת דרכים מחרידה שבה נהג שיכור שברח מהמשטרה נכנס בקהל של אנשים שעמדו בתור לראות את הבלאק איינג'לס.

כשעזבנו את אוסטין, המשימה הראשונה שלנו היתה לצלוח את המישור אינסופי לאינדיאנפוליס אינדיאנה. אחרי יומיים הגענו. הג'י פי אס הוביל אותנו למשרדי חברת תקליטים בשם JOYFUL NOISE, שם היינו אמורים לנגן בלילה. האירוע הוגדר כ"מסיבת השקת התקליט של ועדת חריגים". כשנכנסנו לבניין לא היה שם אף אחד. יצאנו מהבניין ונעמדנו ברחוב. הרחובות היו כל כך ריקים שלא הייתי בטוח אם מישהו יגיע להופעה בכלל.

צילם וערך: יובל גוטמן

דן הלך לעשות קעקוע בחנות קעקועים סמוכה, וגוטה הלך לחפש סיגריות. אני ישבתי על ספסל והחלפתי מיתרים. עד שהגיע הזמן שנעלה, החדר היה מפוצץ באנשים נחמדים שדיברו איתנו ושאלו אותנו בסקרנות על ישראל, אמרו לנו שהם טוחנים את האלבום שלנו, ושהם מצפים להופעה הזו כבר חודש. כשהופענו יכולתי לראות אותם בקהל, מזיזים את השפתיים למילים. זה היה משונה, לראות אמריקנים, מזיזים את השפתיים למילים בעברית.

בדרך בין שיקגו לקליבלנד הג'י.פי.אס התבלבל. במקום להמשיך על הכביש המהיר הוא הוריד אותנו אל תוך עיירת רפאים. הרחוב הראשי היה נטוש, מגרשי החנייה מלאים אנשים שמתחממים ליד חביות אש, אנשים עם עגלות קניות עמוסות זבל אקראי, מכוניות חלודות, ובניין העירייה שהיה רקוב לגמרי, עם חלונות מנופצים בקומות העליונות. אחר כך, כשבדקנו בויקיפדיה איפה היינו, הסתבר שזו עיירה שכל התושבים שלה עבדו במפעל מתכת - וכשהוא נסגר, המקום התדרדר. הרבה סרטי אימה, כולל "הסיוט ברחוב אלם" צולמו בעיר הזו, בשל ריבוי הבתים הנטושים בה.

צילם וערך: יובל גוטמן

בקליבלנד ניגנו באולם באולינג, כמו בשנות ה-50. לפני ההופעה אפילו שיחקנו קצת באולינג. יצאנו משם בלילה מיד אחרי ההופעה - ומרוב שמיהרנו שכחנו שם את חולצות הלהקה שלנו. עצרנו במלונית בפנסילבניה. בבוקר ירד כל כך הרבה שלג, שהאוטו וכל הכביש כוסה לבן. התחלנו לנסוע מהר, לפני שהשלג יתקע אותנו לנצח בפנסלבניה. נסענו ככה, שעתיים מאחורי משאיות עד שפתאום יצאנו מתוך הענן, אל תוך מזג אוויר שמשי וקיצי. אחרי כמה שעות כבר ראינו את מנהטן באופק. זה היה יום לפני היום הולדת שלי, וכהפתעה, מיקי אישתי הצטרפה אליי לחופשה בניו יורק. כשאספנו אותה מהשדה, לא יכולתי להפסיק לחבק אותה.

מותשים כולנו, הגענו אל המועדון בברוקלין שבו היינו אמורים להופיע. אל ההופעה שלנו הצטרפו המון ישראלים, קהל ולהקות. יום אחר כך הופענו במועדון בשם PIANOS במנהטן אל מול אולם מלא, וגם שם היו המון ישראלים. אפילו דיברתי עם וניה הימן.

נשארתי בניו יורק, בדירת נופש עם מיקי. היא, שעשתה איתי מאות הופעות ברחבי העולם הבינה כשסיפרתי לה שזה היה סיבוב הופעות שונה, ממוקד יותר, עם תקווה לעתיד. אבל בסופו של דבר, אם יש סיכוי בארה"ב לדבר הזה שנקרא רוק ישראלי בעברית - הוא תלוי רק בנו. כמה נהיה מוכנים לקחת את זה לאט, לעבוד קשה, גם אם אין הבטחה לכלום בצד השני. אם נמשיך לנסוע לאמריקה ונחזור ללא הפסדי עתק, או אפילו נכסה את ההוצאות, זו תהיה הצלחה מבחינתי.

להקת "ועדת חריגים" תופיע בפסטיבל יערות מנשה מבית המועצה האזורית מגידו שיתקיים בין ה-15 במאי ל-17 במאי, ביער הקיבוצים שברמות מנשה. לאורך שלושה ימים יתקיימו בו למעלה מ-90 מופעים על גבי 4 במות ובכמה מתחמים. עוד יופיעו שם: מרסדס בנד ומופע הארנבות של דוקטור קספר, עמיר לב, הקולקטיב עם שלומי שבן, עמית ארז, שלמה גרוניך והליבוביץ' אורקסטרה במופע בכורה ורבים אחרים.