הזכות להישכח בגוגל - גם בישראל

מאז שגוגל ודומיו נכנסו לחיינו, הדברים מקבלים ממד אחר לגמרי. כל מה שנכתב עלינו ברשת נשאר שם. רק להקיש את שמנו במנוע החיפוש והנה כל הסיפורים עולים. הפרסום נצחי. ניסיונות לשכנע אתרים למחוק דברים שלא היינו רוצים שיישארו שם לעד, לא צלחו. גוגל מצדם טענו כי הם משקפים את המידע שקיים באתרים. על הטענה שבחיפוש היסטורי יכולים להתגלות גם דברים שכבר נמחקו באתר שפרסם אותם, ענו בגוגל שהם לא משכתבים את ההיסטוריה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בשדרות הדו-קיום / הנאדי וליד שאער

על הרקע הזה לא פלא שפסיקת בית הדין של האיחוד האירופי מהשבוע האחרון חוללה מהפכה עולמית. בית הדין החליט בתביעה נגד גוגל שלאזרחים עומדת הזכות לבקש מגוגל להסיר קישורים לפריטי מידע מביכים מעברם. או במילים אחרות, לאדם יש את הזכות להישכח. ממש כך. הזכות שדבר שפורסם עליו לא יישאר לנצח נצחים במנוע החיפוש המפורסם.

כאילו כדי לחדד את פערי שנות האור בין ישראל לאירופה בכל הקשור להתייחסות לזכות לפרטיות, קבע השבוע בית המשפט העליון בדיוק את ההיפך. בהחלטה שניתנה במסגרת עתירה לביזיון בית משפט בכל הקשור להסרת פרסומים הנוגעים ליתרונותיו של הפרויקט הביומטרי במשרד הפנים, קבע בג"ץ כי פרסומים שעלו לאינטרנט בעבר הם נחלת העבר ולכן אין שום חובה להסירם.

ההחלטה של בית הדין האירופי מול זו של בג"ץ מחזירה אל הבמה ויכוח שכבר צבר שנים: האם באמת יש לאדם את הזכות להישכח? האם יש למישהו את הזכות לשכתב את ההיסטוריה, והאם זה בכלל שכתוב? והאם נוכל להחליט אילו פרטי מידע להעלים ואילו להשאיר?

אלו הסוברים כי יש להשאיר ברשת את מה שכבר פורסם יטענו כי אין לשכתב את ההיסטוריה בגלל הקדמה הטכנולוגית. כך, עניין שעלה לרשת כדין, צריך להישאר שם גם אם הוא פוגעני. מנגד יטענו התומכים כי מה שהיה קבור פעם בארכיוני העיתונים צריך להישאר קבור שם. אם מישהו ירצה לשמור אצלו במחשב ידיעות שעלו, זו זכותו. מנוע החיפוש צריך לרענן עצמו אחת לתקופה או לכל הפחות על פי דרישה של בעל העניין, מי שהפרסום נוגע אליו.

עיון בספר החוקים של ישראל מעלה מסקנה קצת מפתיעה: אין בו כל התייחסות לפרסומים ברשת. כאילו שזו לא קמה בכלל לעולם. ניסיונות לחוקק חוקים כאלה נתקלו בסחבת ולעיתים בהתנגדות שלא לגופו של עניין. מחלקת החקיקה במשרד המשפטים עובדת בנושא בקצב הצב. עד שזו תוציא הצעת חוק בנושא, היא כבר לא תהיה אקטואלית אל מול הקדמה הטכנולוגית המאיצה.

אין ספק שנושא משך הפרסומים ברשת ראוי להתייחסות המחוקק. עליו להתייחס לכך שיש פגיעה בפרט, ביחס למצב שבו היה נתון כאשר באמת היו עוטפים עם העיתונים דגים. זכותו של אדם שלא יזכרו לו לעולמי עד כל פרט ופרט מחייו. בעולם האכזרי שבו חיפוש ברשת מעלה עליך כמעט הכול, זכותו של אדם לחזור ולהיות אנונימי, זכותו להישכח. הגיע הזמן שהמחוקק יקדם אותנו לשנות העשור השני של המאה הנוכחית ויאמר את דברו בחקיקה ברורה ומפורשת. 

עו"ד דן חי עומד בראש משרד עורכי דין העוסק בתקשורת וטכנולוגיה ומרכז את תחום הפרטיות בלשכת עורכי הדין

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il