"קשרי דם": משפחת פשע מהדור המיושן
צוות שחקנים מרשים ופוטנציאל לדרמת פשע אפית לא באים לידי מימוש בסרטו של גיום קאנה "קשרי דם". טביעת האצבע של התסריטאי ג'יימס גריי ניכרת, וגם מזכירה את עבודותיו הקודמות - אולי קצת יותר מדי
"קשרי דם" ("Blood Ties") מכיל את כל החומרים שמהם יכולה להיבנות דרמת פשע אפית, אך הוא מותיר רושם של שבלונה שמרנית. זהו עיבוד למותחן הצרפתי של ז'אק מאיילו "Les Liens du Sang" מ-2008. הבמאי גיום קאנה (שהוא גם שחקן מצליח בצרפת) שיחק בסרטו של מאיילו, וכעת שב לביימו כסרטו האמריקאי הראשון.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet :
זהו סרטו הרביעי של קאנה. סרטו השני "אל תגלה" (2006) היה עיבוד של הרלן קובן שזיכה את קאנה בהצלחה קופתית וביקורתית, אך סרטו השלישי "שקרים לבנים קטנים" היה מאכזב, וכך גם הסרט הנוכחי. יש לציין גם את מעורבותו של הבמאי-תסריטאי ג'יימס גריי, שהיה שותפו של קאנה לכתיבת התסריט וההפקה. גריי שסומן כהבטחה גדולה בסרטו הראשון "אודסה הקטנה", טרם הצליח לעשות את הסרט שיממש אותה במלואה. בצרפת הוא זוכה להערכה רבה (כל סרטיו הבאים היו מועמדים לדקל הזהב בקאן), אך בארצות הברית הוא נמצא בשולי העשייה.
את סרטיו של גריי ("רחובות אלימים" מ-2000, "הלילה הוא שלנו" מ-2007) ניתן להגדיר כסרטי רטרו בז'אנר הפשע, ו"קשרי דם" אינו נבדל מהם. הם מושפעים מהמודל של סרטי סידני לומט ב"סרפיקו" (1973) או "נסיך העיר" (1981), סרטים שעוסקים ביושרה של גיבוריהם מול המערכת המשפחתית/ממסדית אליה הם שייכים. הסגנון רציני, שקול, ושמרני. טביעות האצבע של גריי ב"קשרי דם" הן כה מורגשות עד שניתן לטעות ולחשוב שהוא עצמו ביים את הסרט. ליתר דיוק, זה נראה כמו פרויקט שגריי החליט להשאיר במגירה, וכעת נמצא חבר שלקח עליו את המשימה.
בתחילת הסרט כריס (קלייב אוון) משתחרר מהכלא לאחר 12 שנות מאסר. הוא נכלא בעוון רצח שלטענתו נבע ממניעי נקמה מוצדקת. בחוץ מחכים לו האחות מארי (לילי טיילר), האב החולה ליאון (ג'יימס קאן) שתמיד ראה בו הבן המועדף, ואחיו הצעיר פרנק (בילי קרודאפ) שוטר מצטיין שכעת צריך לשכן בביתו את אחיו.
שיבתו של כריס שב לעולם הפשע מציבה את האחים במסלול התנגשות. לא לוקח זמן רב לפני שחבריו של פרנק ליחידה מתחילים לתהות על אופי היחסים עם כריס. והסרט נע, בהתאם למהלכו העלילתי הצפוי, לעבר רגע ההכרעה של פרנק.
צוות השחקנים, לפחות בהסתמך על הקרדיטים הקודמים שלהם, מרשים. אבל יש בו עירוב של שחקנים זרים (קוטיאר, שונארטס) שחרף כישרונם אינם מתיישבים באופן אמין במיוחד עם הזמן והמקום המוצגים. המהלך העלילתי הצפוי לא מצליח לבנות את השיאים הרגשיים המטלטלים אליהם הוא שואף, והתוצאה הסופית סתמית.
