שתף קטע נבחר

מלחמה בעורף: זה לא מה שקיווינו עבור ילדינו

זו המלחמה השלישית שמתנהלת בעורף, ושחייליה הם הורים וילדים, שייאלצו לחיות לתמיד עם הצלקת שתיוותר בהם. אריאנה מלמד חושבת שהגיע הזמן שהפרשנים הצבאיים יפנו את מקומם - ושבמקום לשמוע, שוב, נתונים יבשים על מערכת כיפת ברזל, יקשיבו יותר למה שיש לאותם חיילים חדשים לומר

יהיו אשר יהיו האירועים הגורליים של הימים הבאים, אחרי הפסקת האש, אני חושבת שהגיעה השעה להוציא את הפרשנים הצבאיים החוצה מאולפני השידור ולומר להם כך: תודה רבה, השכלנו. למדנו המון על כלי מלחמה ומטרות אסטרטגיות ואיך תוקפים אותן ומדוע ומתי, אבל שמענו רק גמגומים וקלישאות על האנשים שמשתתפים במלחמה הזאת כסטטיסטים אילמים. הגיע הזמן שאלה יישבו באולפן במקומכם, אלופים יקרים בדימוס, כי הם, כלומר אנחנו - אזרחים. והורים. משני הצדדים.

 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

  

מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

צפו: מיכל הקטנה עוזרת לילדים להתגבר על הפחד

מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

מדינה תחת מתקפה: איך להתמודד עם החרדה של הילדים

 

מאז מלחמת הטילים הראשונה של ישראל, כל צה"ל וחילו כבר לא יכולים להבטיח כי לא ייפגעו כאן אזרחים. הם המטרה הכי נוחה והכי נייחת, והם כבר טווחו בידי סדאם חוסיין ובידי נאסראללה וגיסותיו ועכשיו הנייה ומשעל וחילותיהם. אתם, גנרלים עטורי מדליות ותהילת נצחונות, לא הייתם שם כדי למנוע את הפגיעה בנו: זה לא היה תפקידכם ואתם מבינים בזה בערך כמו שאני מבינה בבליסטיקה.

 

כל חייכם הבוגרים, באיזו מלחמה בדיוק למדתם מה רוצים אזרחים ומה הם צריכים? מתי בדיוק התעניינתם בהם? מתי ראיתם אותם לאחרונה? הרי כשהטילים העירקיים שייטו בשמי תל אביב, הייתם עסוקים בסוללות הפטריוט האימתניות שלכם שגרמו בעיקר נזק מיותר ואותנו שמתם מאחורי ניילונים ומסכות (לא אפקטיביות, אבל סיפרתם לנו רק אחר כך), ולקטנים ולחלשים הייתה לכם רק מין קופסה מאולתרת מניילון להציע.

 

וכשאמרתם לראש הממשלה אהוד אולמרט שאפשר בהחלט לצאת לפעולה נגד החיזבאללה, לרגע לא שאלתם את עצמכם אם יש מקלטים לכולם, אם אפשר להבטיח שבצד המלחמה, שאולי הייתה מוצדקת, גם יפעלו שירותי רווחה ובתי החולים יהיו ממוגנים מפגיעות ישירות - ואנחנו, האזרחים, חטפנו וספגנו, כפי שחוטפים וסופגים תושבי הדרום עוד לפני כן ומאז עד עצם היום הזה. 39 אזרחים נהרגו במלחמת שלום הגליל 2, מתוכם ילדים רבים מאוד. רבים מדי. כמעט מחצית מן ההרוגים היו ערבים אזרחי ישראל שמעולם לא נבנה בעבורם מקלט. לכולכם, שרי צבאות מנוסים, ברור שתהיה גם מלחמת לבנון 3.

 

רק עוד רגע לפני שתביטו בי שוב בפרצופים חמורי סבר וחשוקי שפתיים. יש לי עוד שאלה, גנרלים יקרים, לפני שתפנו את הכיסא המסתובב למי שצריך לשבת עליו: גידלתם פעם ילד? כלומר, יום יום ושעה שעה? ראיתם אותו נופל מנדנדה וחבשתם לו פצע והרגשתם שנשמתכם פורחת? מיהרתם איתו למיון כשפתאום התעלף לכם בידיים? סביר להניח שלא. הייתם עסוקים במקום אחר, ובאמונה שכל מה שאתם עושים נועד להגן על ביטחוננו.

 

כולנו רוצים דבר אחד: לחיות. בשקט

אין לי טענות כלפי אמונותיכם, אבל הן כבר לא רלוונטיות. הגיעה שעתם של הפגועים, ויש כאלה משני הצדדים ויש להם אינטרס חיוני משותף, חשוב יותר וקיומי יותר מכל תמונת ניצחון ואפקט הרתעה ומאזן אימה: אלה אנחנו, ההורים, ואלה הילדים שאנחנו וגם הם רוצים לגדל.

 

ולפני שתגידו, אנחנו טובים יותר ונאורים, והם שמה, בצד השני, מנוולים שמחנכים את ילדיהם על שנאה: כשילדי כיתה ד' בבית הספר של ביתי שיחקו ב"מוות לערבים" בהפסקה, מישהו חינך אותם כך. זה לא היה בבית הספר או בתוכנית הלימודים, זה בא מהבית. השנאה קיימת והיא ודאי עצומה, אבל כשמראיינים הורים מהצד השני שמצהירים כי הם רוצים ילדים-שהידים, צריך לחשוב מה היה קורה להם, בתוך יישות פוליטית דכאנית וללא זכויות אזרח או מערכת משפטית שתגן על חופש הביטוי שלהם, אם היו אומרים את מה שהם רוצים באמת. רובם הגדול עד מאוד רוצה לחיות. רובנו הגדול עד מאוד רוצה בדיוק אותו דבר. עבורנו ועבור ילדינו. זה לא מסתייע. התסכול, הפחד, הבורות משני הצדדים מולידים עוד ועוד שנאה. השנאה מייצרת טילים.

 

אבל מעבר לשנאה יש לשני הצדדים צורך להוריש לילדיהם עולם טוב יותר, מפני שזו חובתנו כהורים. זו לא חובתכם כגנרלים. אתם מחוייבים רק לצבאות יעילים יותר ולכלי נשק מתוחכמים יותר, ואת תפקידכם זה ביצעתם תמיד על הצד היותר טוב, ובאמת תודה לכיפת ברזל - נשק שלא רציתם בצה"ל, וצריך היה שיתמנה עמיר פרץ לשר בטחון, והוא לא יודע להתבונן במשקפת אבל כן יודע מה זה לגדל ילדים תחת איום של טילים, והוא היחיד שראה רחוק והבין עד כמה היא נחוצה. אבל היא לא תמנע את המלחמה הבאה, נכון?

 

ויש להורים הללו עוד מחויבות: לאפשר, עד כמה שניתן, חיים נורמליים לילדים האלה, על מנת שיגדלו כבני אדם תבוניים ובתנאים נאותים. מלחמה טורפת את חייהם ומותירה בהם צלקות, גם אם בלתי נראות בעיניכם. גם אם ישבו בבטחה בממ"ד בעת האזעקות וגם אם תיווכו להם את מציאות ברכות ובנועם ובחיבוק מגונן. הצלקות הללו ילוו אותם בבגרותם לעוד מלחמה, מפני שזה מה שהם מכירים, ועוד אחת וחוזר חלילה, ואתם תמשיכו לפרש את המציאות דרך חרכי ירי.

 

צאו מהאולפנים - ותנו לנו לדבר

הם קטנים מדי, החרכים הללו. כהורים, יש לנו פרספקטיבה רחבה הרבה יותר על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם. הגיע תורנו להשמיע קול, אפילו רם עד כדי צעקה, כי לצעוק אנחנו יודעים כולנו כמו גנרלים, למרות שאמרו לנו שזה לא מועיל לילדינו. הגיע זמננו לומר שהפטנט הזה, בו שני צדדים יורים זה על זה כל מיני דברים משוכללים פחות או יותר ומיד נהרגים אנשים שלא בחרו בדרך ההרג, ילדים שבחרו לשחק בחוץ גם באמצע מלחמה - הפטנט הזה לא עובד, ובסופו הוא מייצר רק עוד גוויות קטנות של ילדים שלא היה להם איפה להתחבא מפניכם, אלופי כל הקרבות משני הצדדים.

 

קדימה, תלעגו לי. תקראו לי עוכרת ישראל, תייחלו למותי או תשלחו אותי לעזה במילותיכם המושחזות. אבל בבקשה, תחשבו על זה לרגע, ובבקשה אל תגידו לי שאני לא מבינה בזה כלום. שלוש מלחמות טילים כבר עברתי כאזרחית. שתיים מתוכם כאמא. תאמינו לי, אני יודעת היטב - וכמוני יודעים כבר מאות אלפי הורים כאן ושם: המלחמה שלכם כבר לא מבטיחה לילדים שלנו עתיד טוב יותר. ולכן, צאו בבקשה מן האולפנים. לכו לשחק בחיילי צעצוע, ותנו לנו לדבר.

 



 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ילדים בחזית. פרשנים יקרים, מתי בדיוק התעניינתם בהם?
מומלצים