שתף קטע נבחר

צילום: shutterstock

הוא מפונק? 5 צעדים שיביאו לשינוי - ומהר

אנחנו מציפים אותם בצעצועים וגאדג'טים, הופכים כל שיחה לנאום ארוך, מפקחים על כל צעד שהם עושים (או לא עושים) וכמובן מתפעלים בלי הפסקה מכל קו כתום שהם עשו על הנייר. אבל, הורים יקרים, ככה בדיוק הופכים ילדים לסופר מפונקים ומרוכזים בעצמם. לאלי זוהר ניב יש פתרון - ב-5 צעדים

אנחנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו. רוצים לתת להם עוד ועוד, ואם אפשר - עוד קצת. הכל מהכל: שפע של צעצועים, חוגים, בגדים, ממתקים, פינוקים, חוויות, בקיצור - חיים טובים! כל מה שנחסך מאיתנו, כל מה שרצינו ולא היה לנו, כל מה שדמיינו שניתן לילדים שלנו, כשיהיו לנו. והנה עכשיו זה קורה - אז לא ניתן?

 

אנחנו גם רוצים להיות להם ההורים הכי טובים שיש, לחנך אותם כמו שצריך, להקנות להם את כל הידע שרק ניתן, להראות להם את הדרך ולהכין אותם לחיים. ואנחנו מאוד משתדלים. ועדיין, חלק גדול מהזמן אנחנו לא שקטים. אולי לא נתנו מספיק? לא מספיק הסברנו, לא מספיק חיזקנו?

 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

    

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

 

במפגשים שלי עם הורים אני יותר ויותר שמה לב שדווקא ההיפך הוא הנכון. הורים היום נותנים יותר מדי - הרבה יותר מדי. הכל כמובן מכוונות טובות. מתוך רצון להעניק, לעשות טוב, לא לפספס חלילה מאומה, מדאגה שמא לא נמלא את תפקידנו כראוי ונגרום נזק, או אפילו סתם אכזבה (מחשבה בלתי נסבלת להורה), וכמובן מאשמה - אנחנו עובדים יותר מדי, רואים את הילדים פחות מדי, נמצאים בעשייה מתמדת, אינסופית.

 

אני לגמרי מבינה עד כמה קל להיסחף. ויחד עם זאת, כשאני פוגשת על בסיס יומי את התוצאות של הריבוי הזה, המסקנה הבלתי נמנעת היא חד משמעית: יש בעיה. היותר - מיותר. הילדים לא מאושרים יותר, לא מתפקדים טוב יותר, לא מגיעים לתוצאות מרשימות יותר. ההיפך הוא הנכון - זה עושה להם לא טוב.

 

אז היום אני מזמינה אתכם למהפך: די לעשייה המיותרת! מהיום - פחות זה היותר החדש!

 

למה הכוונה? הנה כך:

 

1. לתת פחות

תראו, אנחנו באמת חיים בחברת שפע. את זה אנחנו כבר יודעים. העובדה הזו צובעת את חיינו, בין אם נרצה ובין אם לא. גם לנו יש הרבה יותר ממה שהיה להורינו ולכן אך טבעי הוא שניתן לילדינו יותר. זה חלק מהתרבות בה אנחנו חיים, חלק מהנורמה.

 

אלא שלנתינה העצומה הזו יש מחיר. הילדים רוצים עוד ועוד, נראה ששום דבר כבר לא באמת מספק אותם ויותר מזה - הם לא מצליחים ליהנות לאורך זמן ממה שהם מקבלים. וזו בהחלט החמצה, בעיקר שלהם.

 

אני רואה היום ילדים שעד גיל שש כבר קיבלו את כל מה שניתן לתת בערך: ערמות של משחקים וצעצועים, טיסות לחו"ל, חופשות במקומות הכי אקזוטיים שיש, הפעלות גרנדיוזיות בימי הולדת, משחקי מחשב הכי מתוחכמים ועוד ועוד... מה כבר יוכל לרגש אותם בהמשך? מבחינתם זה רק "עוד מאותו דבר". הם מתרגשים לשנייה ועוברים הלאה. שלא לדבר על זה שהם לא מעריכים כבר כלום. מבחינתם זה הברור מאליו.

 

אז גם אם יש לכם את היכולת הכלכלית, גם אם אתם מבקשים לעשות תיקון לחוויות הילדות שלכם, הזכירו לעצמכם את חשיבות המידתיות. יש לנו הרבה מה לתת, אבל למה הכל בבת אחת? תנו לילד שלכם למצות הנאה אחת, ולייצר געגוע וכמיהה לקראת הבאה. מבטיחה לכם שככה רק תעצימו ותעמיקו את החוויה, ותלמדו את הילדים שלכם לחכות ולהעריך.

 

והנה: עשיתם פחות - קיבלתם המון!

 

2. לדבר פחות

זו נקודה מאוד-מאוד חשובה. בואו נגיד את האמת: אנחנו מדברים ה-מ-ו-ן. אומרים, מפרטים, נואמים, מסבירים - משרד ההסברה נהיינו. אז קודם כל, זה מעייף. את הילדים. (גם אתכם, אבל מילא אם זה היה מועיל לנו במשהו). הם כבר לא יכולים להקשיב ומהר מאוד לומדים לאטום עצמם ולהתנתק. בעיקר רגשית ולפעמים גם פיזית.

 

כשהם שואלים שאלה אנחנו רואים בזה הזדמנות פז ל"תשובה מלאה". הילד מתעניין! והנה אנחנו עפים על עצמנו: מכבירים בפרטים, דוגמאות ושיתופים אישיים, לא פעם מספקים מידע שבכלל לא רלוונטי עדיין, לא עוצרים באדום. אלא שעוד רגע הוא כבר לא יתעניין וגם יימנע להבא מלפנות אלינו.

 

חשוב להעשיר את עולמם של ילדינו, אלא שה"איך" משמעותי לא פחות. הקשיבו למה שהם שואלים,

ארגנו את הידע שלכם במשפטים קצרים יותר, עצרו מדי פעם, שתפו אותם. הם יעריכו את זה ואתם תעבדו הרבה פחות קשה.

 

כשאנחנו מדברים הרבה אנחנו לא משאירים מקום לילד. לא באמת מקשיבים לו, לא באמת מתעניינים בעולמו. לא פלא שאנחנו מרגישים שהוא בונקר - לא מספר כלום, לא משתף. כשאנחנו ממלאים את החלל במילים, אנחנו לא משאירים מקום לשתיקה. ושתיקות זה חשוב. הן מסמנות לילד שעכשיו תורו. מעניין אותנו מה יש לו לומר.

 

גם כשאתם כועסים, שתיקה יכולה להיות מאוד אפקטיבית. בתוך השתיקה גלגלי המצפון של הילד עובדים שעות נוספות. הלא גם הוא מבין שקרה משהו לא טוב. עוד רגע הוא ירגיש צורך לשבור את השתיקה הזו ויגיד משהו. עכשיו אפשר להתחיל בשיחה, וממקום הרבה יותר טוב. בטח שמתם לב שדווקא פרץ של טענות מצידנו (האופציה האוטומטית והיותר זמינה שלנו), מייצרת ים של טענות שכנגד והתבצרות.

 

הנה שוב: לעשות פחות - ולקבל הרבה יותר!

 

3. לחנך פחות

יש לנו משימה חשובה. אנחנו אמונים על החינוך של הילדים שלנו. חשוב? חשוב! השאלה היא מה זה אומר ואיך עושים את זה. חלק לא מבוטל מאיתנו מוצא עצמו מעיר לילדים, מתקן אותם. ה-מ-ו-ן. לאורך כל היום, כשנדמה לנו שהם סוטים מדרך הישר, ובטח כשהם טועים. ברור! ואיך ידעו אחרת? 

 

אלא שכשאנחנו עושים זאת, זה מייצר עבור הילדים תחושה מתמדת של חיים בצל עינו הפקוחה, המבקרת והשופטת של האח הגדול. הם מרגישים לא בסדר, טועים וכושלים, לא מספקים את הסחורה. וזו חוויה מקטינה.

 

והאמת - הרוב מיותר. ילדים לומדים ומושפעים מאוד מהסביבה, ובעיקר מכם. מספיק שתשימו לב להתנהלות שלכם, לצורת הדיבור שלכם, לבחירות שלכם - וזה כבר יעבור אליהם באופן ישיר ומיידי.

 

ועוד משהו. תתחילו לסמוך על החיים שמלמדים אותנו (ואותם!) שעורים חשובים וגדולים. לכל בחירה יש תג מחיר. קוראים לזה תוצאות טבעיות ואלו מגיעות בזמן ובמקום המתאימים. התפקיד שלכם הוא רק להפנות את תשומת לבם לדבר, מדי פעם. באהבה. הרבה פחות עבודה, הרבה פחות אנרגיה מבוזבזת, הרבה יותר יעיל ואפקטיבי ואפילו תורם יותר לקשר הטוב שלכם איתם. לא תיקחו?

 

4. להתפעל פחות

הפתעה, הא? אני מדברת הרבה על כמה חשוב להתפעל מהילד, כמה שזה עושה לו טוב ומעודד אותו להמשיך ולהשתדל. אז מה קורה פה?

 

אז זהו, שיש הורים שלוקחים את זה רחוק מדי. כל דבר קטן כגדול שהילד עושה - זוכה להתלהבות מטורפת. מה התלהבות? פסטיבל! מחמיאים ומשבחים, שוב ושוב ושוב, מספרים לדודה ולסבתא, לגננת, למורה... קו-לו-לו ארוך ומתמשך.

 

כשאנחנו מגיבים כך על כל דבר פעמים רבות כל יום, הילד מתרגל לרעיון ומתמכר למינון. אם לא - הוא לא עושה. וזה כבר בעייתי. שהרי לא בכל מקום הוא יקבל תשואות ומחיאות כפיים סוערות, ומה יהיה אז? (רמז: שביתה איטלקית)

 

חשוב ללמד ילדים להתחבר לתחושת הסיפוק הפנימית וליהנות ממנה. זה יקרה אם התגובה שלכם תהיה מדודה ופרופורציונלית יותר. לא על כל דבר ולא ברמות-על שכאלה. ילדים יכולים וצריכים לעשות דברים טובים, לעזור בבית, לתרום לזולת, גם כשאין התפעלות גורפת מסביב.

 

ואז, כשאתם כן מציינים בהתרגשות משהו נהדר שהוא עשה - יש לזה ערך עצום!

 

5. לעזור פחות

אם היינו יכולים היינו הולכים שלושה צעדים לפני הילד שלנו, מפנים מהדרך כל מכשול, קיים או אפשרי, מרפדים את מדרך רגליו, נשכבים על הגדר שיוכל לעבור מעליה בבטחה, מסדרים לו את העולם. אם היינו יכולים. שלא יהיה לו קשה מדי, חלילה, שלא ייכשל.

 

וחלקנו באמת שם. פעמים רבות מבלי לשים לב בכלל, עושים הכל במקום הילדים, אפילו שהם כבר גדולים מספיק לעשות בעצמם:

עדיין מלבישים בגיל חמש, מקלחים בגיל שמונה, מארגנים את התיק - והילד עוד מעט בחטיבה. אנחנו מסדרים לו את העניינים, לוקחים אחריות על מעשיו וכל הזמן הזה מרחמים על העולל שכל כך קשה לו.

 

כן, במסגרת תפקידנו כהורים אנחנו אמורים לעזור לילדים שלנו. להיות שם בשבילם. רק שימו לב כמה? במה? עד מתי? חלקנו התבלבלנו ועדיין מתייחסים לילדים שלנו כאל קטנים וחסרי אונים, בעוד הם כבר מזמן לא שם!

 

לכן אתם מוזמנים "לרענן את הדף" מפעם לפעם ולעדכן את עצמכם: הלו, הם יכולים בכוחות עצמם! שחררו. אותם ואת עצמכם.

 

לסיכום, יש לי רק משפט אחד: פחות להתאמץ - יותר תוצאות. זוכרים? פחות הוא היותר החדש.

 

שלכם באהבה,

אלי

 

הכותבת היא יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה, מנהלת פורום הורות של מכללת הורים ראשון לציון. לאתר של אלי

 



 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
הוא מפונק? זו אשמתכם
צילום: shutterstock
צילום: עדי ארד
אלי זוהר ניב
צילום: עדי ארד
מומלצים