שערי תשובה פתוחים גם לאנסים

"למותקפת מגיעה הגנה וטיפול, והיא זכאית למלוא העזרה בשיקום חייה. לתוקפן מגיעה הזכות לשלם את חובו, וללמוד איך לחזור בתשובה". רוחמה וייס, נפגעת תקיפה מינית, צפתה בארז אפרתי - וניסתה להבין את סולחים

רוחמה וייספורסם 10:03, 27/03/2015
תמונה כלליתתמונה כלליתתמונה כללית

מה למדתי מהראיון עם ארז אפרתי?

שנפש האדם היא חידה. שגם אנסים הם בני אדם. שיש אפשרות שאדם שביצע עברות איומות יחוש חרטה וכאב על מעשיו. שאין חומת ברזל בין אנשים טובים לעבריינים. שאני יכולה לחוש חמלה כלפי אנשים שביצעו זוועות. שיש להתייחס לאפשרות חזרה בתשובה ממעשי אימה.

 

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

 

 

את כל הדברים האלה ידעתי גם לפני שצפיתי בתוכנית "עובדה" (שהתמקדה בעולמו הפנימי של אפרתי לאחר האונס והשחרור מהכלא). ובכל זאת היה עלי לראות את הראיון, כיוון שהנפש רוצה לשכוח אמיתות קשות אלה, ואני צריכה לשוב ולהזכיר לה אותן.

 

הצפייה בסרט הייתה סיוט

אני, כרבות מחברותיי (וגם כמה מחבריי), הייתי קורבן למעשים השייכים לקבוצה המקולקלת של עבריינות מין, וההזמנה להתבונן בחיבוטי הנפש של התוקפן לא נעמה לי (וזו לשון המעטה).

 

באדיבות עובדהמה קורה בנפשו השיכורה של גבר צעיר שלפני רגע רמס בהיתר נשים במועדון חשפנות, ועכשיו ממשיך בזממו ברחוב? הרהורים על ארז אפרתי (באדיבות עובדה)

 

הצפייה בסרט המתמקד בנפש העבריין, ולא מסתפק בתיאור מעלליו - תובעת להחזיק מורכבות רוחנית כמעט בלתי נסבלת; אני נדרשת להאמין שהעולם לא מחולק ל"טובים" ו"רעים", שאין "מפלצות אדם" יש רק "בני אדם" והם, כלומר אנחנו, חידתיים. והנוראה מכל היא ההבנה שגם אני לא מוגנת מפני האפשרות להיות "רעה".

 

לא עמדתי בכל המבחנים, ואינני יכולה להבטיח לעצמי שבכל מצב חיי לא היו מתדרדרים אל הרוע. מה הייתי בוחרת לעשות לו הייתי אזרחית בגרמניה הנאצית? מה הייתי בוחרת לעשות לו הייתי מוכת סבל באחת מממלכות העוני של העולם? מה הייתי בוחרת לעשות לו הייתי גדלה בעזה?

 

אני רוצה להאמין שהייתי עומדת בהצלחה במבחנים הארורים ביותר, ולא פוגעת ב"צלם אלוהים" שבקרבי, אבל זה יהיה יהיר וטיפשי לטעון שכך הייתי נוהגת.

 

מאה אחוז הגנה ואפס אחוז סובלנות

זו העמדה בה אני רוצה לנקוט ביחס לאלימות בכלל ולאלימות מינית בפרט. אלא שעל מנת להתקרב לדרישות אלו, אנחנו חייבים להכיר את עצמנו ביושר ובאומץ. ענישה היא כלי עלוב מבחינת ההישגים, ואני מאמינה שחמלה ושיקום מציעים יותר, ועל מנת לשקם בני אדם - צריך להכיר בני אדם.

 

אני מעדיפה שיקום על פני כליאה. אני מעדיפה חמלה על פני נקמנות, ואני מעדיפה חזרה בתשובה על פני הוקעה. לכן אני מעדיפה להכיר את העבריינים ולהאמין ביכולתם להשתקם.

 

בין הקורבן לתוקפן

חמלה איננה משאב מוגבל, ולכן איני צריכה לבחור בין חמלה על התוקפן - לחמלה על הקורבן. ההיפך הוא הנכון, החמלה מגבירה את כוחה ככל שמשמשים בה יותר. למותקפת מגיעה הגנה וטיפול, והיא זכאית למלוא העזרה בשיקום חייה. לתוקפן מגיעה הזכות לשלם את חובו, וללמוד איך לחזור בתשובה.

 

ולי? לי יש אחריות להבין את המורכבות האנושית, כך שאוכל לטפל בצניעות ובאחריות בנשמתי שלי, ולהגיב בצניעות ובאחריות לזולת.

 

ומה שהושתק בסרט – חברותא עם גלי גברוביץ'

גלי היא אישה צעירה, חכמה ונמרצת, העוסקת בחייה המקצועיים גם בהנחיית סדנאות בבתי ספר בנושא פגיעה מינית, ומנהלת את תוכניות הסימולציה החינוכית בהיברו יוניון קולג'.

 

בין ישיבת עבודה אחת לשנייה סיפרה לי גלי על הראיון עם אפרתי ועל המחאה הפמיניסטית נגדו. בלי לקבוע עמדה בעד הסרט או נגדו, העלתה גלי שתי נקודות מבט חשובות, דווקא מתוך התבוננות על הדברים שהושתקו בסרט. לפני שאציין אותן, אומר שבעיני שתינו דבר לא יצדיק את המעשה שעשה ארז אפרתי, אבל אם ברצוננו להבין את האלימות ואת הקונטקסט שלה, יש לדון גם בהקשרים הקהילתיים של המעשה.

 

"הוא צלף"

בקצרה, ואולי אפילו כחלק מהניסיון להציג את אפרתי כ"מלח הארץ", הוזכר בסרט עיסוקו הצבאי – צלף ביחידת דובדבן. האם מותר לשאול (והאם מותר לא לשאול) על קשרים אפשריים בין מקצועות צבאיים אלימים במיוחד, לאלימות שמתפרצת אחר-כך בתוך הקהילה? האם יש פעילות צבאית שעלולה לפצוע אנושות את הנשמה? (והאם יש פעילות צבאית שלא פוצעת את הנשמה?) כאמור, זה לא מצדיק, אבל זה מחייב התייחסות.

 

"הוא חזר מבילוי במועדון חשפנות"

מה שמתרחש במועדון חשפנות היא פגיעה מינית לכל דבר, וחלק מתרבות האונס; ידיים של גברים נשלחות על גוף חשוף של נשים אנונימיות, החפצה של נשים, נשים מוחלשות המנוצלות מינית על ידי מנגנונים גבריים דורסניים. בעיני הקהילה כל זה בסדר. האם אין כאן איפה ואיפה - אלימות מינית לגיטימית, לעומת לאונס מעורר חלחלה?

 

מה קורה בנפשו השיכורה של גבר צעיר שלפני רגע רמס בהיתר נשים במועדון חשפנות, ועכשיו ממשיך בזממו ברחוב? גם זה לא מצדיק, וגם זה מחייב מחשבה.

 

קורבן אשם

פרשת השבוע נפתחת ברשימת קורבנות וביניהם האשם (ויקרא ז', א'-ב'):

"וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא. בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב..."

 

אינני מתלהבת מפעיית החיות הנשחטות, מריח הבשר השרוף ומהדם על המזבח. למרות אלה, שני דברים חשובים נלמדים מפרשת "קורבן האשם"; האחד – חזרה בתשובה היא לעולם אפשרות ודרישה, היא לא קלה ולעיתים כרוכה בענישה כבדה (עד מוות), אבל הקהילה חייבת לאפשר ולתבוע מהעבריין תהליך תשובה.

 

העניין השני - התשובה היא תהליך קהילתי, ולא נעשית בבדידות ובמחשכים - אלא בפני הקהילה ועמה, ולתהליך זה יש התחלה, אמצע וסוף. במובן מסוים, הטלוויזיה, כשהיא במיטבה - יכולה לשמש אתר תשובה קהילתי חלופי.

 

חתירה מתחת לכיסא הכבוד

המלך מנשה, נתפס במקרא ובספרות חז"ל, כמלך חוטא ומחטיא.

המקרא מספרי כי: "כהצר לו חילה (מנשה) את פני ה'". חזרה בתשובה מתוך מצוקה לא נחשבת לפסגה רוחנית, ובכל זאת קיבל ה' את תפילתו.

 

במדרש מתארים מלחמת אדירים שהתקיימה בעולמות העליונים בשעה שבקש מנשה לחזור בתשובה (ירושלמי סנהדרין י הל' א): "היו מלאכי השרת מסתמים את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך-הוא. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך-הוא: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להם: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך-הוא, חתר לו חתירה מתחת כיסא הכבוד שלו ושמע תחינתו".

 

מלאכי השרת סותמים את חלונות השמיים לבל ישמע אלוהים את תפילתו של מנשה. אלוהים, שאינו יכול לפתוח את החלונות, בוחר לחתור חתירה תחת כיסא הכבוד. כלומר, לערער את האדמה שעליה יושב כיסא כבודו, ובלבד שתישמר אפשרות התשובה.

 

אלוהים יודע שאם תיאסר התשובה במקרה אחד – היא תיאסר תמיד, ואלוהים גם יודע שבמקרים מסוימים התשובה מערערת את הצדק. לתשובה המיוחדת הזו אפשר לקרוא מחילה, ותמיד צריך להשאיר מחילות פתוחות.

 

צדק מאחה

הקושי בסוגיית הקרנת הסרט הוא שהמותקפת מרגישה נפגעת מהניסיון

הציבורי להבין את עולמו של האיש שפגע בה, ואנו נקרעים בין הצורך שלנו להבין, בין זכותו של התוקף לחזור בתשובה, לבין זכותה של המותקפת להגנה מפני שחזור החוויה.

 

אני מקווה שנגיע ליום ולמצב שבו הקהילה תוכל להציע שיקום לכל הנוגעים בדבר, ולפחות לרגעים ישתרגו תהליכי השיקום של הפוגעים ושל הנפגעות.

 

יש כבר ניסיון כזה, הוא צעיר וקוראים לו "צדק מאחה". כבר כתבתי כאן בעבר על הנשים האמיצות העוסקות במלאכה זו בתחום הפגיעות מיניות, אני מלאת הערכה ותודה לפועלן ומתפללת לצלחתן.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

סוגיית הזכות לבחור ביהדות עוררה תגובות רבות. תומר (טוקבק 91) כתב לי: "למדינה שלנו יש חוקים ומי שיעבור עליהם ישב בכלא... הפלא ופלא ככה זה גם בתורה. בתורה יש מסגרת; שמירת שבת, כשרות, שמירת נגיעה, שמיטה ועוד המון מצוות שאני מחויב אליהן. בתוך המסגרת הזאת זכותי לעשות כרצוני. מי קובע את המסגרת? ממש לא אני. התורה.

 

"אז מה נגיד בדורנו שהקב"ה לא בדיוק מדבר איתנו?... הרבנים שהוסמכו על ידי רבם שהוסמכו על ידי רבם וכו', הם המשך ישיר למשה רבנו ולדבר ה' בדורנו... בנוסף כמובן, יש את הגמרא שכאשר לומדים אותה במסורת,יודעים להוציא ולפסוק הלכות לאורך כל הדורות. קוראים לזה 'שכל של תורה'. מה שיש לרפורמים זה 'שכל של בני אדם'".

 

תומר יקר, הנחת בדבריך הנחות רבות, אך הן דורשות דיון: הרבנים הקיימים היום הוסמכו על ידי רבנים שמסורת ההסמכה שלהם מגיעה עד משה רבנו?! איך אתה יודע דבר שכזה? על מה מבוססת ההנחה שיש מסורת סמיכה ארוכה ומסודרת כל כך? רב מוסמך היום על בסיס מבחנים של הרבנות. רבנים אחרים מוסמכים על ידי אנשים שמאן-דהוא החליט שהם בעצמם רבנים.

 

אין מסורת ובוודאי שאין רצף, ועל אחת כמה וכמה שאין קדושה או מעלה יתרה בעצם התואר רב, שהרי צדיקים אך גם כסילים ורשעים זוכים כולם לתואר זה. דבר שני – אין דרך מסודרת לפסוק הלכה מהגמרא! אין מסורת ואין כללי פסיקה. מי שמכיר מסורת או כללים שכאלה – שיביאם לידינו. כבר כמה שבועות שאני מפצירה בידי הטוענים זאת לפרוט את הכללים, והם נאלמים. הרפורמים לא שונים בעניין זה מהאורתודוכסים – כל אחד מפלס במאמץ את דרכו בעבודת ה'.

 

שבת שלום!

 

 

לכתבה זו 73 תגובות
הוספת תגובה