חושבת על ילד לבד אך מפחדת. כל כך מפחדת
אני חושבת שאחת התחושות הקשות היא ההבנה שהתוכנית לחיים שלך לא הלכה כמו שחשבת ואת כרגע לבד ועם זה צריך לנסות לנצח. זה לנסות להגיד לעצמך שאת דוחה את החיפושים אחר זוגיות בתקופה הקרובה, אבל את לא מוותרת על הרצון באהבה. ואחרי שאת אומרת את זה, את צריכה גם לנסות להאמין בזה
אני: כן, בגדול. מתישהו.
ש': אז תכלס הגעת לסוף הדרך. ה"מתישהו" זה עכשיו.
לכאורה, המשוואה הייתה צריכה להיות ברורה וקלה למדי - את רוצה ילדים אז יאללה לכי על זה. אז מה בדיוק עוצר אותך? ולמה לעזאזל את לא מפסיקה לבכות כשאת מדברת או חושבת על זה? הרבה דברים מציפים אותי במחשבות על ילד לבד. חלקם, אני חושבת, משותפים להרבה נשים אחרות שחוות זאת כמוני, וחלקם קשורים רק בי ובחוויות שלי. אני בטוחה שחלקם ישמעו דבילים מול שאר השיקולים אם תרצו, להביא ילד.
אז על מה אני חושבת, כשאני חושבת על ילד לבד?
אני חושבת שאחת התחושות הקשות, או אם תרצו - אחד הפחדים העיקריים שלי, זה עניין הזוגיות. ההבנה שהתוכנית לחיים שלך לא הלכה כמו שחשבת ואת כרגע לבד ועם זה צריך לנסות לנצח. זה לנסות להגיד לעצמך שאת דוחה את החיפושים אחר זוגיות בתקופה הקרובה, אבל את לא מוותרת עליה. ואחרי שאת אומרת, את צריכה גם לנסות להאמין בזה. לנסות להאמין שאולי את עוד תפגשי אותו גם כשיהיה לך ילד כי כל החברים שאת מדברת איתם מספרים לך שזו פגשה וזו פגשה אחרי שהביאו ילד לבד.
זו ההבנה של הפרקטיות של חיים של אם יחידנית שבסבירות גבוהה תבלע אותך לפחות לשנתיים הקרובות, וההשקעה בחיפוש הזוגיות המיוחלת תרד דרסטית או תעלם כליל במעטה של החלפות חיתולים, לילות לבנים והישרדות כלכלית. זה מאבק בין פחד לאמונה. התחושה הזו שאצלי הדברים הולכים עקום, קשה אם תרצו, מציקה.
בחוויה שלי, זו לא תחושה ממש חדשה והיא מלווה אותי בעוד כמה תחומים בחיים האישיים. ההבנה שגם פה, גם בזה, הדברים לא קורים כמו אצל רוב האנשים, קשה. אז חברה אמרה לי משפט יפה: "אין חוקים בדבר הזה, אין סדר שבו הדברים צריכים לקרות".
והגוף שלי? אנחנו כבר שלוש שנים במצב של "יחסינו לאן", לפחות מבחינתי. זה כבר שלוש וקצת שנים שאני לוקחת כדור לבן וקטן כדי שהגוף יתפקד כמו בעבר, לפני שבלוטת התריס החליטה שהיא יוצאת לפנסיה. אני מכירה לא מעט אנשים שמבחינתם זה רק לקחת כדור כל יום. הם לא בהיסטריה שיצאו מאיזון, הם לא חוששים מהעלייה במשקל שנלוות לכל יציאה מאיזון, לא מתרגשים שמה שעולה לא יורד. הם לא מרגישים שהגוף שלהם כרגע עובד כמו חיקוי עלוב מסין.
לכל הפחדים הללו עכשיו מתווסף הפחד של מה יהיה בהיריון מבחינת איזון, כי כל חוסר איזון מסכן את העובר שלי. גם פה, אומרים לי שאני מגזימה (ויש מצב שהם צודקים), אבל זו אני. בקיצור, אני הולכת לחיות במעבדת בדיקות דם למשך תשעת חודשי ההיריון.
שאלתי את האחיינית שלי בת ה-10, מה היא אומרת על הרעיון שלי כאמא, שיהיה לי ילד. העיניים שלה נדלקו ונמרח לה חיוך גדול על הפרצוף, והמשפט הראשון שאמרה היה: "ואז תעברי לגור פה". פה, זה צור משה ובסיס האם שלי כרגע ממוקם ברמת גן. אני לא יודעת אם השינוי הזה אכן יקרה, אבל הוא בהחלט אופציה הגיונית למהלך הדברים שיתכן ויקרו. זה לא פשוט לעזוב את הפינה שלך שבנית, שאת מכירה ואוהבת (אם נוציא את הקירות המתפוררים). מהלך שכזה לרוב גם יגרור שינוי במקום העבודה, וזו עוד פינה נוחה שנלקחת לך. הרבה שינויים בזמן קצר ואני לא טובה בשינויים.
פשוט להתחיל
אז על מה עוד אני חושבת ? אני חושבת שההורים שלי לא נעשים צעירים יותר. אם לומר את האמת, גם לא אני. ואני רוצה שיכירו את הילדים שלי, אני רוצה שייהנו מהם כמו שלי יש זיכרונות טובים מהסבתות והסבים שלי. לא רוצה לאבד את האופציה הזו. אני חושבת על זה שאני לא ממש רוצה להתחיל את התהליך הלא פשוט הזה בגיל מבוגר יותר. כשאני אומרת תהליך, אני מתכוונת לבדיקות שצריך לעשות לפני שבכלל מתחילים וניגשים לרופא פוריות (שיכולות לקחת כמה חודשים עד לקבלת תשובות), ולכמות הבדיקות/ התרופות שיבואו אחרי שבחרתי את ה"מיועד שלי" מבנק הזרע, ועד לבדיקת ההיריון שתראה שהגענו "לקו הסיום" כביכול.
זה יכול לקחת זמן לא קצר, זמן לא מוגדר. זה תהליך לא פשוט ברמה הפיזית, וברמה הרגשית מדובר בטלטלות קשות (עמוסות הורמונים) בכל חודש. זה קשה באם את בזוגיות וקשה בצורה אחרת אם את לבד (ופה המשפחה והחברים אף פעם לא לגמרי יכולים לעבור את זה איתך).
הרבה סיפורים מסביבי של חברות שחלקן נשואות וחלקן רווקות שכל כך רוצות, כל כך כמהות לילד אבל לא מצליחות להביא, והבדיקות אומרות הכל תקין, הכל טוב פה, אבל תכלס הכל עבודה בעיניים. זה שאני רוצה עכשיו ילד, לא מבטיח לי בכלל שאצליח, לא אומר שהדרך שלי תהיה שונה משלהן או נטולת תסכולים. אז למשוך את ההחלטה עוד חצי שנה? עוד שנה? למה? הגוף שלנו מתעתע. מה שעכשיו תקין, לא מבטיח שיישאר תקין עוד חצי שנה או עוד שנה. הוא מבטיח את נקודת זמן הנוכחית בלבד, הוא לא מתחייב לנו לכלום. רצון לחוד ומציאות לחוד.
אני שוכבת על הספה וחושבת לעצמי שזה די נחמד לבהות בטלוויזיה אחרי שקמת ממשמרת לילה ואת במצב זומבי ובקושי יש לך חשק לטפל בעצמך. אבל אז מתחלפת המחשבה ל"זה כל מה שהחיים שלי יהיו"? כנראה שאי אפשר ממש להיות מוכן לילד, להשלכות שיהיו לו עליך ועל החיים שלך. את יכולה לחשוב שאת מוכנה, שכבר הערכת את כל הסיכונים, החסרונות והיתרונות, אך בפועל אין להם סוף.
ש' אמרה שכל מה שאני חושבת עכשיו, כל הפחדים, כל החששות והספקות, הם גרגר קטן בים. יש עוד כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת בכלל בשלב הזה שאני צריכה (אולי) לחשוש מהם, עד כמה החיים הולכים להשתנות (לטוב ולרע) ובגלל זה אין טעם לטחון את הדברים בראש.
צריך פשוט להתחיל.
לפנייה לכתב/ת 
