פרס: איננו יכולים להבין את הצד הערבי

בשבועות האחרונים פרס לא ניהל שיחה פומבית אחת מבלי שנשאל על האפשרות שיחליף את ברק כמועמד העבודה לראשות הממשלה. העיתונאים לחצו, פרס איבד את הסבלנות, מקורבי ברק המטירו עליו אש וגופרית כמיטב המסורת המפ"איניקית, ופרס ראה איך שוב חוזרת אליו התדמית הישנה של החתרן.
אבל אמש (ב') הוא כבר גיחך למשמע השאלה אם יש סיכוי שיחליף את ברק. אין סיכוי, ברק לא פורש, ולכן פרס עונה לכל מי ששואל: "תגיד לי, מה אתה רוצה ממני?", הפעם בחיוך עקום אך הרבה יותר נינוח. השאלה על מועמדותו האפשרית הוצגה רק לאחר דקות ארוכות של דיאלוג בינו לבין משתתפי חוג בית בסביון, בו נטל חלק.
מדובר לכאורה במשחק מכור: העשירון העליון מזוהה עם השמאל, ולכאורה פרס לא צריך לחרוק שיניים כשהוא נדרש לשבח את ברק (והוא כמעט לא עשה זאת, כמו בכל ערב. הוא ממשיך לדבר על 'הדרך', ולא על 'האיש'). עם זאת, מתברר שברק איבד אחוזי תמיכה משמעותיים גם בציבור הזה. אמנם לא נשמעו קולות התומכים בשרון בגלוי, אך רבים היו המתלבטים ואנשי הפתק הלבן. "אני בעד השלום של ברק", הגדיר זאת אחד המשתתפים, "אבל אני לא מסוגל להצביע לאיש הזה".
ביום שאחרי נאום ערפאת בדאבוס, פרס נדרש להסברים: "מדוע אתם משלים אותנו שהוא רוצה שלום?" שואל בועז יפעת, ופרס עונה שזהו האינטרס הפלסטיני. "אתמול אמרו לי שהייתי צריך להגיב על מה שאמר ערפאת, כשדיבר על הנשק והאורניום. אני אומר לכם את האמת - אין לנו יכולת לראות את הדברים כמו שהם נראים מהצד הערבי", אומר פרס, מפרט עד כמה קשים תנאיהם הסוציו-אקונומיים של ערביי עזה, ומוסיף: "יש ממש בטענה של ערפאת, שאומר 'אני עשיתי את הפשרה ההיסטורית הגדולה ביותר, ולא אתם'".
אבינועם לא מבין כיצד ניתן להגיע להסכם עם הרשות הפלסטינית, בעוד ערפאת אומר במפורש שלא יוותר על זכות השיבה. פרס אומר כי הוא יכול להמשיך לחלום על כך. "שני הצדדים יכולים להסכים שלא להסכים", הוא מסביר. "אז מה הערך של ההסכם הזה?" מקשה אבינועם. "שהוא קיים", מוכיח פרס שלא איבד את יכולת ההתפתלות.
באותה הדרך הוא מצליח להסביר את ההיגיון שבחלוקת ירושלים: "בירושלים יש 19 שכונות שב-1967 חילקנו אותן לפי היגיון אסטרטגי. הסתבר שזה יצר סתירה דמוגרפית - הוספנו לעיר 200 אלף תושבים ערבים. היום יש פחות או יותר הסכמה בין הצדדים לחלק את העיר לפי הגיון דמוגרפי".
אלא שכשפרס מתחיל להיכנס לפרטים הקטנים של אחוז שטח פה, שכונה שם, הקהל מאבד אותו. "ברק נכשל כמנהיג", מגיעה דליה פלד לפואנטה. כשפרס שואל במה בדיוק הוא נכשל, היא מתקשה להסביר. למעשה, איש מהנוכחים אינו יודע לפרט ברשימה מסודרת את כשלונות ברק. זה עניין של תחושה. בסוף היא שולפת את פרישת המפלגות מן הקואליציה. את ש"ס פרס מסביר כהתקטננות דו צדדית בפרשת סגן השר נהרי, ביהדות התורה, הוא מזכיר, היה את עניין המשחן, ודוד לוי הוא פשוט פורש סדרתי: "זו לא הפרישה הראשונה שלו", הוא צוחק, "יש לו ניסיון עשיר בזה, בכמה ממשלות".
"למה לדעתך ברק נכשל?" הוא נשאל. פרס הפומבי, בניגוד לפרס הפרטי, מסביר שהתקשורת לא מפרגנת, שהכותרות בעיתונים יצרו את התחושה הזו, שקוצר הסבלנות של מגישי הטלויזיה, "שיש להם המון זמן לשאול שאלה, אבל אין להם זמן לשמוע תשובה", כלשונו, הם חלק מהסיבה שהציבור חי בתחושה הזו. "אז למה אתה והנהגת העבודה לא יוצאים בגלוי ומפגינים תמיכה בברק? למה אתה לא אומר שאין שום סיכוי שתתמודד?", שואל מרדכי. "נו, אז מה אני עושה פה ערב שלם?" רועם פרס.