שגרת יום שכול: איך להמשיך למרות האובדן?
כבר עשר שנים שיונית מתקשה לעכל את הטרגדיה. גבר חלומותיה שנהרג בטרם עת, כל הזמן מוסיף להתקיים במחשבותיה. "העיניים שלו, המבט שלו, הם לא עוזבים אותי", היא מספרת. אז איך בכל זאת ממשיכים הלאה? כנרת טל מאיר עם מבט נוסף על תחושת השכול האישית שבעיקר במדינה שלנו, היא גם לא פחות מציבורית
"הוא היה גבר החלומות שלי", סיפרה לי יונית בעיניים דומעות. "הכרנו דרך חברים ומיד ידענו שזה - זה. אחרי פחות משנה כבר היינו נשואים, ושנתיים אחר-כך הייתי בהריון. בקושי הספקנו ליהנות יחד מן הבן שלנו, ואז, ביום בהיר אחד, הוא יצא למילואים ולא חזר. עברו כמעט עשר שנים מאז, אבל העיניים שלו, המבט שלו, הם לא עוזבים אותי. הוא נהג להסתכל עליי במבט הכי אוהב שיש, ותמיד נתן לי להרגיש שאני אהבת חייו, אבל היום אני מרגישה לפעמים שהמבט שלו רודף אותי, עוקב אחריי. לעיתים מעודד אותי להמשיך הלאה, ולעיתים בודק אם אמנם הצלחתי לעשות זאת בלעדיו".
"כשאני יוצאת עם גבר אחר אני מרגישה אשמה מולו. מרגישה בוגדת. חייו נגדעו בטרם עת, אז אני מעזה לנסות להמשיך בחיי? והמחשבה הזו, היא לא מרפה ממני. לא פלא שאני עדיין לבד, אחרי כל-כך הרבה שנים. כשאני מסתכלת על הבן הקטן שלנו, שעכשיו הוא כבר לא כל-כך קטן, אני רואה את העיניים שלו ושואלת את עצמי איזה מסר אני רוצה להעביר לילד הזה – מה אני רוצה ללמד אותו על אהבה, על החיים ועל אבא שלו – שנתן את חייו למדינה שלנו, והשאיר אותי לבד".
כשהפרטי הופך לציבורי
אין דבר בלתי נתפס עבורנו יותר מאשר המוות, ואין דבר כואב יותר ממוות בטרם עת. כאשר מדובר במוות במלחמה או במסגרת פעילות צבאית, מתווסף קושי נוסף לחוויית האובדן ולהתמודדות עמה. המוות הזה, שהוא גם ציבורי ולא רק אישי, ושמדי שנה, ביום קבוע, נדרשות כל אלמנות צה"ל לחוות אותו מחדש בכל העוצמה וביחד עם כל עם ישראל, עלול להיות קשה במיוחד.
ההילה האופפת את המוות הזה עשויה במקרים מסויימים לחזק את האישה השכולה, ולתת לה להרגיש שיש טעם באובדנה, אבל לעיתים קרובות היא גם מקשה עליה: הפקעת האבל מן הידיים והלב הפרטי שלה, והצגתו כשייך למדינה כולה - מעוררת תחושות של כעס והתנגדות מצד מי שאיבדה את היקר לה מכל, ושחווית האובדן שלה היא אישית, פרטית ולא ניתנת לשיתוף ולחלוקה. לתחושות אלה מתווסף גם הכעס על הבעל שנטש אותה - ומת, על המדינה שלקחה אותו ממנה, ועל כל הסובבים אותה - שתמיד יש להם דעה על מה שמותר ואסור לה להרגיש.
אני רוצה להציע כאן מספר רעיונות ודרכים להתבונן על תחושת השכול האישי- ציבורי הזה, ולבחון את השאלה כיצד ניתן מצד אחד להמשיך הלאה בחיים, ומצד שני לזכור את מי שלמעשה בלתי אפשרי לשכוח.
הסתכלות חדשה על שלבי האבל
רבים מכירים את חמשת שלבי האבל, כפי שהם מתוארים במודל של קובלר-רוס: שלב ההכחשה, שלב הכעס, שלב המיקוח, שלב הדיכאון ושלב הקבלה. אישה אבלה - מצופה ממנה לעבור את חמשת השלבים הללו, ולהגיע בסופו של דבר לשלב שבו היא מסוגלת לקבל את האובדן, להשלים עימו ולהמשיך הלאה בחייה. יחד עם זאת ובאופן מבלבל למדי, נדרשת האלמנה השכולה לזכור את בן זוגה המת לנצח נצחים ולעולם לא לשכוח. למעשה, שתי הדרישות הללו אינן לגיטימיות, ושתיהן חוטאות להבנת האבל בכלל ולהבנת תהליכי ההתמודדות בפרט.
בפועל, מבינים היום חוקרים רבים שחמשת שלבי האבל אינם מתרחשים תמיד באופן ליניארי – בזה אחר זה, וביכולתם לחזור על עצמם שוב ושוב לאורך השנים אצל האלמנות (וגם אצל אבלים אחרים). דוקטור אופרי בר נדב, אשר עבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב"השפעותיו של תהליך האבל על נשים צעירות", טוען ש"הציפייה המיוחלת לקבלה והשלמה עם המוות, היא לעיתים דרישה אופטימית מדי, וברוב המקרים גם כאשר מגיע בסופו של דבר השלב האחרון והמיוחל של ההשלמה והקבלה, עדיין יהיו רגרסיות או חזרות לשלבים קודמים, בתקופות שונות של החיים".
הלגיטימציה לתחושות השונות של האלמנה, והזכות להתמודד עם האבל בדרכה שלה, הם הדברים החשובים ביותר בהתמודדות האישית והחברתית שלה עם האובדן. פרופסור שמשון רובין, מבכירי חוקרי השכול בארץ ובעולם, מסביר שכל דרך התמודדות היא לגיטימית: יש אלמנות הבוחרות לשים בצד את חווית השכול ולהמשיך הלאה בחייהן, ויש הבוחרות לשמור על הקשר עם בן הזוג שנהרג לכל אורך חייהן. השוני בין התגובות נובע מסיבות שונות הקשורות במבנה האישיות של כל אחת מהן, לאופן בו למדה להתמודד עם קשיים רגשיים ולסוג האובדן.
כך, לדוגמה, כאשר בן הזוג שנהרג הותיר אחריו גם ילדים, נשמר לרוב קשר הדוק יותר עם משפחתו לאורך השנים. במצב כזה קשה יותר לנתק את הקשר הרגשי המחבר את האלמנה אל השכול, והצפיות המופנות כלפיה לעיתים, כמו להישאר נאמנה לבעלה המת, עלולות להקשות מאד על יכולתה להתקדם הלאה ולהמשיך בחייה. אבל גם כאשר נותרת האלמנה לבדה וללא ילדים, יכולים קשיי הפרידה להיות בלתי נסבלים – העובדה שבן הזוג שנהרג לא השאיר אחריו דבר מלבד זיכרונות שהולכים ומקהים עם הזמן, עלולה לגרום לאלמנה לנסות להיאחז בזיכרונות הללו, ונטייה זו, כמובן, תקשה עליה מאד להמשיך בחייה.
לא להתחרות עם המתים
יונית חיה לבד כבר 10 שנים. הגעגועים שלה לבעלה המת, ההתרפקות על זיכרונות העבר ורגשות האשמה שפיתחה במהלך השנים - מקשים עליה מאד להשתחרר מן הזיכרונות ולהמשיך בחייה. פרופסור רובין טוען שמערכת היחסים עם בן הזוג המת לעולם אינה מסתיימת, והמקרה של יונית הוא דוגמה קיצונית לכך. אבל גם במקרים בהם האישה השכולה מצליחה להתחתן מחדש, היא ממשיכה לנהל, במקביל, מערכת יחסים עם בעלה המת: לחשוב עליו, להיזכר בו, ואפילו לאהוב אותו ולהתגעגע אליו.
כדי לא להרגיש אשמה על מה שהיא מרגישה, וכדי שבן זוגה החדש לא ירגיש שהוא מתחרה עם המתים, רצוי שהרגשות הללו יהיו מדוברים ומתוקשרים. זיכרון של אדם מת, במיוחד כאשר הוא אפוף בהילת גיבורים, ינצח כל גבר חי, ולכן תחרות והשוואה אליו יהיו לעולם חסרות טעם. על מנת להצליח בכך נדרשים גם האישה השכולה וגם בן זוגה החדש לערנות ומודעות כלפי התחושות הלגיטימיות של כל אחד מהם, ולהתמודדות משותפת עם התחושות הללו.
חווית האבדן תישאר כנראה במקום כלשהו בליבן של הנשים השכולות לנצח. גודלו של המקום הזה, עוצמתו והאופן בו הוא משפיע על חייהן – הוא עניין שלהן בלבד. גם ביום זה, שבו כולנו אבלים על מותם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עלינו לכבד את האבל הפרטי של הנשים הללו (ושל כל אלה שאיבדו את היקרים להם בנסיבות דומות), ולאפשר להן לחוות אותו בדרכן.
איש מאיתנו, שלא חווה אבדן כזה, אינו רשאי לשפוט אותו, או להניח שהוא יודע טוב יותר כיצד נכון להתמודד איתו. ולכן, כל שאנו יכולים לעשות הוא להיות לעזר, במידת הצורך. ואני, כל מה שאני יכולה לעשות מכאן הוא לאחל לכן שתצליחו להמשיך בחייכן ולחיות אותם במלואם, לאהוב שוב ולשמוח.
בכל הכבוד וההוקרה,
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת' - אימון וייעוץ אישי, זוגי ומשפחתי.
לפנייה לכתב/ת 
