שתף קטע נבחר

מקבת: אופרה של טירוף והזיות

האופרה המזהירה והמשונה של ג'וזפה ורדי, עלתה אמש באופרה הישראלית. היו בה כל רוחות הרפאים, המכשפות והאווירה האפלולית והעל-טבעית שורדי חולל באמצעות המוסיקה הגאונית שלו. אופרה מהפכנית לתקופתה, אך נעדרת כל אהבה וחמלה – ולכן לא זוכה לעלות על הבמות לעיתים מזומנות

"מקבת" - האופרה, כמו המחזה של שיקספיר - עוסקת בתאוות כוח חסרת מעצורים ובהזיות. מכשפות מנבאות למקבת, מצביא סקוטי, שהוא יהיה למלך. והוא מממש את נבואתן בכך שרוצח את כל יריביו וצאצאיהם. אך האם החזיונות של המכשפות אכן ניבאו מציאות, או שמא הן בעצם שחוללו אותה בכך שהפעילו את מקבת? ואולי ניבוי העתידות הזה לא היה אלא שיקוף הזוי של מאווייהם חסרי המעצורים של מקבת ורעייתו המפלצתית?

 

ברור שורדי היה מוקסם מהעל-טבעי – ממנבאי עתידות, מביעותי לילה, מחוזי חזיונות ומרוחות רפאים. רואים את זה גם באופרות אחרות שלו כמו ב'איל-טרווטורה' וב'ריגולטו'. אבל ב'מקבת' הוא מיצה את הדבר לשיאיו. את שלושת המכשפות הבודדות של שיקספיר הוא המיר כאן במקהלה שלמה של נשים – מוזרות, וולגריות ורחומות כאחד - המחולקת כאן לשלוש תת-מקהלות. נוכחותן ביזארית – נשים שחיות על קו התפר שבין המציאות להזיה, שבין היום ללילה, בין החיים למוות – והיא שולטת על האופרה כולה. הן ורוחות הרפאים של המתים-הנרצחים שמשוטטות ללא הרף על הבמה. אין פלא שמקבת אחוז אימה לאורך האופרה כולה, סובל מביעותי לילה וחזיונות בלהה.

 

 

 (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
(צילום: יוסי צבקר)

האופרה הזו הייתה חריגה מאוד לזמנה, מוסיקלית ותכנית. אין בה אף לא סצנת אהבה אחת, בכלל אין בה לא אהבה ולא חמלה. רק תאוות כח חסרת גבולות, רצחנות נפשעת, פלגים של דם, חושך וחזיונות חלחלה. למשך כמאה שנים האופרה ננטשה לגמרי, ורק לפני כ-50 שבו לבצע אותה. כיום היא עומדת במקום ה-28 במדרג 50 האופרות המבוצעות ביותר.

 

זו אופרה שהמוזיקה שלה גאונית, אך גם חסידיה יתקשו לזמר ולו אחת מהאריות שלה. מבחינת הפקת הקול, תפקיד הסופרן של ליידי מקבת – ללא ספק הדמות היותר דומיננטית באופרה כולה – נחשבת לאחת הקשות ביותר לביצוע בספרות האופרה כולה. היא דורשת גם מנעד רחב מאוד, גם וירטואוזיות ובעיקר עוצמה דרמטית. צריך לשיר את התפקיד הזה "קשה, חנוק וכהה" כפי שכתב ורדי בהנחיותיו, "עם נפח שטני". וזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות האופרה שזמר נדרש "להקריב" את יפי הקול למען העצמת התחושה הדרמטית. אבל גם עם יכולת להגיע לשירה לירית ממש, ברגע הנדרש, באריית "הכתם" כשליידי מקבת קורסת נפשית אל הטירוף.

 

 

 (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
(צילום: יוסי צבקר)

בכלל, העתקת עיקר הכובד מהמלך מקבת, במחזה של שיקספיר, אל אשתו האיומה, היא המצאה של ורדי. היא הכוח המניע את המהלכים. היא זו שממריצה את מקבת לרצוח את כל יריביו, היא מחזקת אותו ברגעי הפחדנות והספק שלו, והיא ממצה עד תום את הרודנות: גם מתווה את הדרך לבעלה כיצד להפוך לשליט-על וגם הופכת על-הדרך לשליטה הבלתי מעורערת של בעלה הנרפה משהו. עיצוב האריות שלה – כמו גם של בעלה - תואם את הלכי הנפש שלהם. ובמקרה של הליידי זה מוחשי במיוחד: המוזיקה שורדי שם בפיה נחושה ושוצפת, כמותה. ורק באריה האחרונה, כשהיא קורסת אל ביעותים ואימה, המוזיקה מתרככת, מתקטעת מאבדת נחרצות - ומשקפת בכך את האופן שבו התת-מודע שלה והכישוף גוברים על שליטתה העצמית עד כה.

 

אבל בעיני הדבר הנפלא ביותר והמעניין ביותר באופרה הזו, היא המקהלה. המקום שהמקהלה מקבלת כאן – בעיקר מקהלת הנשים המכשפות - הוא עצום. הדומיננטיות של המקהלה באופרה הזו - גם מבחינת נפח הנוכחות שלה על הבמה וגם מבחינת איכות הלחנים ומורכבותן - חריגה מאוד לתקופת כתיבתה של האופרה ובעיני עושה אותה למזהירה ממש. ההמצאה של ורדי, לא להעמיד על הבמה שלוש מכשפות אלא שלוש מקהלות נשים, הוא מהלך גאוני ממש. לא עוד מקהלה שכל תפקידה ללוות וליצור קצת אפקטים, אלא מקהלה שהיא הגורם הדומיננטי ביותר באופרה כולה. ובהיות המכשפות יצורים ספק אנושיים ספק ערטילאיים – המקהלה שלהן צובעת את ההפקה כולה בנפח על-טבעי, מרתק ומאיים במיוחד.

 

 (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
(צילום: יוסי צבקר)

גם התזמור באופרה הזו מתוחכם באופן יוצא דופן לזמנה. התזמורת באופרה הזו ממחישה את כל הלכי הנפש והתפניות העלילתיות והנפשיות. כך למשל המעבר מקבוצת כלים אחת לשנייה הוא שמעצב וצובע את התחושה הדרמטית של כל סצנה. בסקירה מעניינת מראה המוסיקולוגית פלינה קדם-וילנצ'יק כיצד למשל רגעי הספק, האימה והטירוף של מקבת, מלווים רק בכלי נשיפה מעץ (חליל, קלרניט, בסון) וכמה כלי מיתר מעומעמים. אך כשמתבצע אקט רצחני על הבמה, התזמורת תבשר עליו בתרועות כלי נשיפה מתכתיים.

 

אשר להפקה אמש, עיצוב הבמה היה בעיני מרשים מאוד: חלל גדול, ריק ברובו, למעט מעין שלדי עצים דקים, עם תאורה אפרורית על-טבעית משהו. הבמה עצמה הייתה מוגבהת, ובליבה נפער ונסתם חליפות פתח גדול, שממנו הגיחו, כמו ביעותי לילה, מקהלת המכשפות, וחסרו ונעלמו בתוכו. העיצוב הזה, והתאורה המבריקה (של אבי יונה בואנו) העצימו את אווירת העל-טבעי של האופרה כולה. זה היה בעיני מוצלח מאוד ונכון במיוחד.

 

 

 (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
(צילום: יוסי צבקר)

לגבי השירה - היא הייתה טובה במידה, אך לא מזהירה. חסרה הייתה לי אצל ליידי מקבת (הסופרן האיטלקייה מריה פיה פישיטלי) העוצמה הדרמטית שמצופה ממנה. מהיכרותי את גוון קולה ועוצמותיה של אירה ברטמן הישראלית, ששרה את התפקיד בקאסט השני, אני מנחש שהיא תהיה טובה יותר בתפקיד הזה.

 

אשר למקבת - הבריטון האיטלקי לוצ'יו גאלו – הוא היה כנדרש מהתפקיד שברירי ומוטרף. אבל הקול שלו לא היה יציב. לעיתים הוא היה מעולה, לפרקים פחות. בכלל, ההופעה כולה אמש לא הייתה יציבה לגמרי. ואני מקווה שבהופעות הבאות ההפקה "תתיישב" והבעיות הטכניות הקטנות יסתדרו.זר של פרחים מגיעה למקהלת האופרה (בניצוח איתן שמייסר), במקרה זה בעיקר מקהלת הנשים. הן היו מרשימות, קלות תנועה, גמישות קול, רכות וחדות כנדרש.

 

בשורה התחתונה: לא לעיתים קרובות עולה האופרה הזו על הבמה (בישראל בפעם הקודמת זה היה לפני 16 שנים). ומאחר שמדובר באחת מן האופרות המעניינות ביותר שאני מכיר, וההפקה הספציפית הזו בהחלט מעניינת, כדאי לבוא ולשמוע.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יוסי צבקר
מקבת ג'וזפה ורדי
צילום: יוסי צבקר
לאתר ההטבות
מומלצים