כואב לי על כל ילדה שמאבדת את התמימות
אני תומכת נלהבת של חינוך למיניות - הסקרנות והחקירה הטבעית, אבל מה שהתרחש לנגד עיניי לא היה התפתחות מינית אלא פוגרום אלים שלה: חיקוי זול של עולמם המעוות של המבוגרים, כשכל פריים הוא מסמר בארון הקבורה של הילדות
חיוכה חושף שורה של שיניים לבנות, משובצות בריבועי מתכת קטנים. גם לי היו כאלה בשנות החטיבה האפלות (וגם פלטה, וגם רסן!). פני נערה, עוד לא לגמרי אישה. אגלי זיעה נקווים לה על המצח. ככה זה בשרב הראשון של העונה. החול הלוהט שתחתיה עומד בניגוד למים, ואלו עדיין קרים מימות החורף. החיוך הילדותי שלה מנוגד לגופה התמיר, שעומד על החול בתנוחה לא טבעית.
"מצוין!" מעודדת אותה צלמת בקריאת זאב. פני הנערה מתמלאות בגאווה, והיא מותחת את החיוך עוד לכיוון השמיים. "עכשיו מבט ישר למצלמה...". היא יורה במצלמה מבט מתגרה או מגורה? אני לא בטוחה. האם היא עצמה מודעת להבדל? כנראה שעדיין לא.
הדבר היחיד שבטוח בעצמו בתוך הסצנה הוא אותה צלמת, אישה בשלה שממשיכה לביים אותה, צדה את מבטה כחיה טורפת. "יופי", היא אומרת לה. "עכשיו ידיים קדימה, ברכיים אחורה", והנה הילדה נעולה בתוך תנוחה של עמידת-שש, עם הפנים לחוף ואחוריה לכיוון הים.
כמה נוח להיות מאחורי המצלמה. חומת מגן ממש. כמה נוח להתעלם ממה שכל השאר רואים - אנחנו, שיושבים על החוף וצופים במתרחש על קו המים. אני מנתקת את המבט שלי מהנערה המשתובבת ומכריחה את עצמי להביט הצידה. לא כי היא לא חמודה, אני פשוט... נבוכה, מתביישת, בעבורה. ילדות בנות שתים עשרה לא אמורות להדגים דוגי על החוף.
"נפללללא!" מכריזה הצלמת שממשיכה לנגוס בבשר החי, מהדקת את נשיכתה. "תשחקי קצת עם השפתיים... כן, בדיוק ככה". ואז, כבדרך אגב - "באיזה יום אמרת שאת חוגגת? את מזמינה את כל הכיתה?" היא זורקת לעברה ואילו אני זורקת את מבטי הצידה, מחפשת את נחמתם של אחרים.
האם אני היחידה שרואה את מה שקורה פה? כנראה שכן. כל השאר לא נראים מוטרדים מדי. ואולי היא צודקת, הצלמת. בת מצווה זה באמת אירוע מרגש. אין כמו בת מצווש כדי לחגוג את קימורי הגוף החדשים, את הכניסה לעולמן של הנשים. אולי היא באמת חושבת שהיא עוזרת לילדה הזו במסע ההתבגרות שלה. אלא שיש כאן בעיה: בסיטואציה נמצאות שתי נשים, אחת מתבגרת, אחת מבוגרת. בוסר ובשלות עומדות האחת מול השנייה, רק שהתפקידים השתנו: האישה מתחבאת מאחורי עדשה, והמתבגרת מפלרטטת אתה בתנוחת סקסיות לעיני הציבור. מה קורה פה?
נכון שרוב הבנים בכיתה שלה כנראה כבר מכורים לפורנו, אבל למה לדחוף אותה עוד יותר לקצה? כדי שגם היא תחשוב שככה מבוגרים נראים כשהם מנסים לגרות אחד את השני? למה למכור לה אילוזיה זולה של ערכים? למה לנבוח פקודות ממקלט המצלמה שיגרמו לה לחשוב שהדבר היחיד שחשוב בעולם, הוא הגוף שלה, הגוף שלבוש ביקיני ושמלה שקופה, בלבד. אישה וילדה, חול ומים. הילדה שבי והאישה שבי, שתיהן מבכות את המתרחש.
שלא תבינו לא נכון, אני תומכת נלהבת של חינוך למיניות - הסקרנות, החקירה הטבעית, ההנאה. אבל מה שהתרחש לנגד עיניי אינו התפתחות מינית, אלא פוגרום אלים שלו: חיקוי זול של עולמם המעוות של המבוגרים, כשכל פריים הוא מסמר בארון הקבורה של הילדות. אישה זו דנה אותה לגורל החינוכי-מיני שאני (ורבים כמוני) נלחמים לפרק בכל יום, בין כתלי בית הספר: החיים אינם סרט פורנו! והנה בהבלחה של רגע, היא כבר הפכה לשחקנית הראשית.
אני קמה ומנערת מעצמי את החול החמים. אני לא יכולה לסבול יותר את זילות הערכים היפים שעומדים מאחורי ה"בת מצווה", את האונס של חדוות הנעורים. אני מתכופפת לנעול את הסנדלים, וכשאני מתרוממת היא לידי, הצלמת-זאבה. הן בדיוק עצרו לנוח והיא נראית מרוצה, הנערה. היא מוציאה מהתיק מים וקרם שיזוף, משהו זרחני שכתוב עליו "שמן גזר". איכס.
היא נמרחת וקולטת אותי בזווית העין. "זה לא בריא, את יודעת", אני פולטת, כמו פולניה זקנה. איכס.
היא מחייכת וממשיכה. "זה מה שאימא שלי אומרת. אבל יש לי בת מצווה עוד מעט". חיוך זרחני.
"וואו, מזל טוב!" אני מחייכת בחזרה. "תיהני!"
תיזהרי. עוד מעט תהיי אישה, וחינוך קלוקל אורב לך בפינה. מיניות לא מתחילה ונגמרת על ארבע.
"תודה" היא עונה בסיפוק, ופונה לצלמת. "את יכולה למרוח לי את הגב?" הצלמת-זאבה מסמנת בידיה שהיא לא יכולה ללכלך אותן כרגע, עם המצלמה הזאת שתלויה על צווארה כאסיר הנידון למוות. ואז זה מתחוור לי: אולי גם היא נידונה, אסירה בעצמה בתוך רוחות התקופה, בתוך הפרנסה שלה.
אני רוצה להציע לה את עזרתי המנחמת, אבל זה כל כך לא בריא, שמן גזר... זה כל כך לא בריא, נשיות נידונה מראש, התבגרות חתחתים. אני פונה ללכת, מנופפת בידי לשתי הנשים. אני ממהרת הביתה לכתוב את מה שראיתי, אישה וילדה, חול וים. האישה והילדה שבי, שתיהן מבכות את ספינות הילדות הנטרפות.
לפנייה לכתב/ת 
