כל חיי אני נמצאת בצל של אחותי התאומה
כבר 36 שנה שטלי מרגישה שהיא סוג ב׳. מבחינתה אחותה התאומה דפי היא סוג א' – יותר יפה, מוכשרת ומוצלחת ממנה. עכשיו היא מבקשת לטפל בתחושה הקשה/ אימון אישי
כשהייתי ילדה, תאומים תמיד נראו לי כמו איזה משהו מופלא וקסום. עם עוד עובר שהתפתח לצידך - איך אפשר להרגיש ככה לבד?! הייתי מדמיינת את הרעיון הזה, של הביחד, קוראת שוב ושוב את "אורה הכפולה" ומדמיינת כיצד הייתי מרגישה לו היתה לי אחות תאומה.
כשטלי הגיעה אלי, היא תיארה משהו דומה אבל גם מאוד שונה מהתמונה האידילית שציירתי לעצמי בראש כילדה. "נכון שאנחנו חברות טובות", היא אומרת, "אבל תמיד הרגשתי ליד. לא באמצע, לא המובילה. כשהאמת היא שתמיד דפי הייתה זו שיותר ממני". יותר מה? שאלתיה סקרנית. "יותר הכל. יותר מצחיקה, יותר מוכשרת, יותר קלילה, עם יותר חברים - ובעיקר יותר יפה". וכשטלי אומרת את זה, ניכר שכל ההשוואות לאחותה במרוצת השנים, הותירו בה פצע מכאיב שלא הגליד מעולם.
טלי מתארת את היחסים ביניהן כטובים, אבל לדבריה הסביבה תמיד מגיבה לדפי בתשואות. מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא תמיד הייתה שומעת כמה דפי יפה. "תמיד ההורים היו אומרים לנו בצחוק שאני החכמה ודפי היפה. אבל מי רוצה להיות חכמה? למה דווקא אחותי זכתה בכל הגודיס של הדי.אנ.אי?".
אני חייבת לציין שטלי בחורה מאוד מאוד נאה. למרות שבפועל, זה כמובן לא באמת משנה איך היא נראית, אלא איך היא נראית בראשה ביחס לדפי. זהו. זה מה שחשוב מבחינתה. טלי מתארת את דפי כהתגלמות השלמות והיופי, ככישרון מופלא בריקוד וביחסים חברתיים. "ברור לך שלדפי יש כבר שני ילדים, כן? ואני... איפה אני ואיפה זוגיות בכלל".
כל הקשרים שהיו לטלי לאורך השנים הסתיימו עוד לפני שהבשילו. יש לה קושי להביא בחור למשפחה. "קשה לי שמישהו שאני אוהבת יכיר את דפי", סיפרה באחת הפגישות. "הרי ברור שהוא יחשוב שהוא עם האחות הלא נכונה, לא?". ככל שטלי מעמיקה ומפרטת, משהו בי מתכווץ ונעצב. היא נמצאת בלימבו הזה כבר 36 שנה, בטוחה שהיא סוג ב׳ וברגע שמישהו יפגוש את סוג א׳, הוא לא ירצה בה עוד. מעין הגיון בריא של ילדה שאומנם בגרה להיות מהנדסת מוצלחת, אבל נותרה עם אותה הפציעה מהילדות המוקדמת.
בדומה למחשבות רבות אחרות, גם השוואתיות היא מחשבה שאנחנו אף פעם לא בוחרים בה. היא פשוט מגיחה ומתיישבת לנו על המוח, מזמזמת ומעקצצת. רוב האנשים נוטים להשוואתיות כזו או אחרת, אבל כשמושא ההשוואתיות הוא בשר מבשרך, כזה שמלווה אותך כל החיים, תמיד שם ותמיד נראה בעיניך זוהר ומוצלח - זה הופך ממחשבה השוואתית למחשבה טורדנית.
טלי ביקשה ממני עדכון גרסה, בשפתה. "אני מבינה שדפי יפה ממני. אני מבינה שזה עוצר את כל חיי הרומנטיים. אני מבינה שאני חייבת לשחרר את הדבר הזה ממני, אבל אין לי מושג איך". אז התחלנו להתרכז בה. ולאט לאט, היא הסכימה לראות עוד חלקים ואיכויות שיש בה. דברים שלפני זה אמרה כלאחר יד, החלו סוף סוף לתפוס משמעות פנימית. פתאום היא התחילה להרגיש שהיא בסדר. ממש בסדר.
השלב הבא היה ליזום שיחה עם דפי. למעשה, טלי אף פעם לא העלתה בפניה את הדברים הללו. הן תמיד היו חברות, כביכול טובות, אבל טלי הסתירה את המצוקה שלה ובעצם לא שיתפה את דפי בכמעט שום דבר אותנטי. השיחה הזו סימנה מפנה גדול בתפיסה שלה. דפי בכתה המון, טלי בכתה המון והיא גם הבינה לראשונה בחייה שגם אחותה התאומה והמוצלחת, הושוותה אליה והרגישה שלעולם לא תהיה חכמה, מצליחה בקריירה ועצמאית כמוה. התהליך של להצליח לראות את עצמה כפי שהיא תפס עוד מימד. פתאום גם לה יש איכויות ייחודיות ושוות ערך.
לאט-לאט התחלתי לראות את טלי פורחת לנגד עיני. נרגשת מקיומה ונהנית מהחיים. זה היה מאוד מרגש. היא התחילה לצאת עם בחור שאפילו האמינה לו (בפעם הראשונה בחייה!) כשאמר שהיא יפה. כן, היא יפה. בסגנון שלה, בדרך שלה, בזכות מי שהיא.
הכותבת מאמנת אישית וזוגיות בנקודתיים - תהליכי זוגיות
לפנייה לכתב/ת 
